המבקשים טוענים כי הסתירה בין פסיקותיהן של הערכאות הקודמות מעלה סוגיות החורגות מעניינם של הצדדים ומצדיקות דיון ב"גלגול שלישי". כך, לשיטתם, בית המשפט המחוזי הרחיב את ההלכה הפסוקה בכל הנוגע למצב שבו היורש יכול לטעון לחזקת השיתוף של המוריש גם לאחר ששני בני הזוג נפטרו. באשר לסוגית ההתיישנות שלא מדעת, המבקשים טענו כי אין מקום לבירור עובדתי נוסף בעניין זה.

טוענת המבקשת, בעיקרו של דבר, כי הבקשה מעלה סוגיות עקרוניות המצדיקות את קבלתה. כך למשל, בסוגיית הגשת חוות דעת מטעם הצדדים.

המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהשיב את ההליך לבית המשפט לענייני משפחה והורה על קידומו. זאת, נוכח הזמן שחלף מן המועד שבו ניתנה ההחלטה המקורית, שהיא כאמור, לגישתו, פסק דין סופי שחתם את ההתדיינות בין הצדדים. בנוסף, טוען המבקש כלפי חיובו בהוצאות.

בעיקרו של דבר, המבקשים טוענים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה שתי סוגיות משפטיות עקרוניות שלא הוכרעו בפסיקתו של בית משפט זה: היקפה של החזקה בדבר אי-העדת עד רלוונטי והמשקל הראייתי שיש להעניק לדיווחים למס הכנסה. 

בבקשת רשות הערעור הנוכחית חוזר המבקש על טענותיו. בשלב זה המבקש אינו מיוצג עוד, ובקשתו מנוסחת בשפה משתלחת – כלפי הצדדים האחרים, כמו גם כלפי המותבים השיפוטיים שדנו בעניינו.

בעיקרו של דבר, המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעותיו ביחס להיקף זכויותיו של המשיב בדירת המגורים, לאיזון הזכויות הסוציאליות ולתשלום דמי השכירות הראויים. לטענתה, פסק דינו של בית המשפט המחוזי גרם לה לעיוות דין חמור.

טוענת המבקשת, בעיקרו של דבר, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כדי עיוות דין. נטען כי המבקשת לא הייתה צריכה להוכיח את הרחקתו של המשיב מן הבית המשותף, הואיל וההרחקה היא תולדה של החלטות שיפוטיות שניתנו על ידי אותו מותב בהליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים.

בעיקרו של דבר המבקשת עומדת על שורה של שגיאות שנפלו לטענתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בין השאר בהתייחס לחישוב הכנסותיהם של הצדדים ולכושר ההשתכרות שלהם.

משיג המבקש על סיווג ערעור המשיבה כערעור בזכות. המבקש טוען, בעיקרו של דבר, כי ההחלטה הנדונה אינה מהווה "פסק דין" אלא "החלטה אחרת", שכן היא לא סיימה את ההתדיינות בתביעתו לאיזון משאבים.

טוענים המבקשים, בעיקרו של דבר, כי בית המשפט המחוזי שגה כשהתערב בשיקול הדעת של בית המשפט לענייני משפחה בעניין שנוגע לסדרי הדין; כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה מדתית, בפרט מאחר שבנסיבות העניין מידע רפואי על אודות המנוחה לאחר החתימה עשוי ללמד על אי כשרותה בעת החתימה על הצוואה.