חוזרים המבקשים על הטענות שהעלו בפני הערכאות הקודמות, וטוענים, בעיקרו של דבר, כי הבקשה מעלה שאלה עקרונית לעניין זכות העמידה של יורש פוטנציאלי; וכי הסכמות הצדדים, כפי שבאו לידי ביטוי בהליך האחר, הן תולדה של תרמית והטעייה.

טוענת המבקשת, בעיקרו של דבר, כי בית המשפט לענייני משפחה לא היה מוסמך לבטל את הסכם הגירושין המתוקן, לאחר שקיבל תוקף של פסק דין חלוט, תוך פגיעה בהסתמכותה על פסק הדין בפרק הזמן שחלף; כי שגה בית המשפט לענייני משפחה כאשר קיבל את טענותיו הסותרות של המשיב והביא לכך ש"חוטא יוצא נשכר"; ואף טעה כשחייב את המבקשת בהוצאות לטובת אוצר המדינה, למרות שלטענתה, לא חטאה במאומה.

טוען המבקש, המייצג את עצמו, כי בקשתו כרוכה ב"השלכה רוחבית" החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. לטענתו, בית המשפט לענייני משפחה חרג מסמכותו כאשר פסק לטובת כונס הנכסים שכר טרחה העולה על 4% מהתמורה במימוש מכירת הדירה, בניגוד לתקנה 36(ב) לתקנות המשפחה.

המבקש טוען כי נפלו שגיאות שונות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובאופן ספציפי באופן שבו בית המשפט המחוזי בחן את טובתן של הקטינות. לצדה של הבקשה הוגשה גם בקש

המבקש טוען כי עניינו מעלה שאלה עקרונית בדבר פרשנות סעיף 23(ג) לחוק הירושה, שזו הוראתו: "צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים"; השאלה, אליבא דמבקש, היא אם במקרה שבו הנסיבות שהצדיקו את עריכת הצוואה בעל-פה עומדות בעינן אף בחלוף חודש ימים ממועד עריכת הצוואה, הצוואה נותרת על כנה.

הלין המבקש על חוסר הצדק שנגרם לו לטענתו כתוצאה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשתו העלה המבקש גם שלל טענות נגד פסק דינה של הרשמת נויבירט, כמו גם נגד החלטות רבות נוספות שניתנו בעניינו במסגרת ההליכים השונים שהוא מנהל נגד המשיבה.

התמקדו בטענות לגבי זכויות האם במניות. באשר לכך שבו המבקשים, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלו לפני בית המשפט המחוזי.

המבקשות טוענות, בעיקרו של דבר, כי אין לאל ידן לשלם את ההוצאות שנפסקו לחובתן כתנאי להגשת כתב ההגנה בתביעת המשיבה. לעמדתן, שגה בית המשפט המחוזי עת דחה את בקשת רשות הערעור מכוח סעיף 1(8) לצו , מאחר שסעיף זה נועד לחול על הוצאות המושתתות באופן "עצמאי", כלשונן, להבדיל ממצבים שבהם ההוצאות הוטלו על בעל דין כתנאי להמשך ניהולו של הליך.

טוען המבקש, המייצג את עצמו, כי הגשת בקשת רשות הערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי הוגשה במועד הקבוע בתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) תשפ"א-2020, וכי אף אם סבר בית המשפט המחוזי אחרת, היה עליו להאריך את המועד מכוח סמכותו הכללית הקבועה בתקנה 176 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: התקנות). 

מבחינה מהותית לא נפל פגם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, אזי למבקש לא תצמח כל תועלת מהותית אם נורה על קבלת הערעור בשל הפגם הפרוצדורלי. ככל שיבוטל פסק הדין, תזדרז המשיבה להגיש תביעה עצמאית לביטול פסק הדין המקורי. תביעה שכאמור – סופה להתקבל. נוכח האמור, אציע למבקש שלא לעמוד על בקשתו, כך שהתוצאה האופרטיבית שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי תיוותר על כנה. למבקש לא תצמח תועלת מניהול הליך נוסף; שמא להיפך.