טוענים המבקשים כי יש ליתן להם רשות ערעור, בעיקרו של דבר, בהינתן המחלוקת בין השופטים בערכאות הקודמות. עוד נטען כי פסיקתו של בית המשפט המחוזי מנוגדת לממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט לענייני משפחה ולאומד דעתו של המנוח.

טוען המבקש, בעיקרו של דבר, כי הגשת בקשה מכוח סעיף 14 לחוק הנוער אינה כרוכה בהוכחת שינוי נסיבות כלשהו, לא כל שכן שינוי נסיבות "מהותי", כך שלא היה מקום לדחות את בקשתו ללא קיום דיון במעמד הצדדים; וכי ההכרזה על הקטינה כעל קטינה נזקקת עולה כדי עיוות דין כלפיה וכלפי המבקש.

חרף טענת המבקשת כי "בקשת רשות ערעור זו מעוררת שאלות רוחביות המעלות אופי ציבורי רוחבי החורג מעניינם הצר של הצדדים" – אינני סבור שאלה הם פני הדברים. עיון ברשימת השגגות שנפלו, לדידה של המבקשת, בהחלטות בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי – 11 במספר – מלמדת שרוב רובן של תלונותיה, נוגעות לקביעות בעניינם הפרטני של הצדדים. 

מבקשים הורי הקטינה, באמצעות באי-כוחם, לבטל את החלטות בתי משפט השלום והמחוזי, ולהורות על העברת התינוקת עם אִמה לבית הסבים. לוז טענתם הוא, שהכוונה 'האמיתית' של גורמי הרווחה היא הוצאת הקטינה לאימוץ, ובשל כך היה עליהם להגיש בקשה לפי סעיף 12(ג) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ), ולא להשתמש ב'קיצור דרך' שלפי חוק הנוער טיפול והשגחה, תוך פגיעה בזכויותיהם.

טוען המבקש, בין היתר, כי משך הזמן שניתן לו להפקדת הפיקדון היה קצר מדי, וסכומו היה גבוה מדי.

בבקשתם, חוזרים ההורים על עיקר הטענות שהעלו בפני הערכאות הקודמות, וטוענים, בין היתר, כי שגה בית המשפט לענייני משפחה עת לא הכריע לפי "העקרונות המנחים" המעוגנים בסעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, בנוגע לשאלה שהונחה לפתחו; כי בידי ההורים הסמכות לקבוע את השימוש שייעשה במנות הזרע מכוח חוק הכשרות המשפטית, ובפרט לפי סעיף 4 שבו, המורה כי "פעולה משפטית של קטין טעונה הסכמת נציגו" ו"ההסכמה יכולה להינתן מראש או למפרע".

בבקשת רשות הערעור שהגיש האב (בע"מ 2002/24) נטען, בעיקרו של דבר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי יש להפחית את דמי המזונות מאחר שמדובר ב"ילד מרדן" – תחת קיום דיון בטענת הניכור ההורי וביטול דמי המזונות בכללותם.

בבקשתה (בע"מ 2030/24) של האם, נטען כי קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה יש להחיל את הפחתת המזונות באופן רטרואקטיבי ממועד הגשת התביעה, סוטה מן ההלכה הפסוקה ביחס להשבת דמי מזונות ש"נאכלו".

חוזר המבקש (שאינו מיוצג), בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלה במסגרת ההליכים הקודמים. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בהסתמכותו על קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה; כי חוות הדעת התבססה על מסמכים מזויפים; וכי בית המשפט המחוזי התעלם מטענות המבקש, ולא נימק את החלטתו כנדרש.

המבקשים טוענים, בעיקרו של דבר, כי תכליתו של מוסד הבן הממשיך משמיעה כי הסכמים אלו כוללים התחייבות של הבן לדאוג לצרכי ההורים והמשק; וכי אי-עמידה בהתחייבויות מובילה לקיומו של תנאי מפסיק מכללא בהסכם. 

בבקשתו, חוזר המבקש על עיקר טענותיו בפני הערכאות הקודמות, וטוען, בעיקרו של דבר, כי הפרשנות שהוענקה להסכם – שלפיה על המבקש היה לפעול לביצוע הפרצלציה, ובכלל זאת לשאת בתשלום המקדים למינהל – סוטה מכללי הפרשנות המקובלים; כי לפי ההסכם, היה די בכך שיפעל להשגת האישורים; וכי משעה שפעל כאמור, מילא את ההוראה הנ"ל בהסכם, ולפיכך אין להעביר למשיבה את זכויותיו במגרש.