טוענים המבקשים כי בית המשפט לענייני משפחה, כמו גם בית המשפט המחוזי, לא דנו כלל בטענותיהם כי יש להורות על ביטול ייפוי הכוח אף מחמת ניצול והשפעה בלתי-הוגנת של המשיבה כלפי אביהם. לטענתם, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי לא מתקיימות במקרה דנן כל עילות הבטלות המנויות בסעיף 32כט(א)(2) לחוק, אך זאת, כאמור, מבלי שנידונו כלל העילות של ניצול והשפעה בלתי-הוגנת המופיעות ברישא הסעיף.

המבקשת טוענת כי הבקשה מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות וכי נגרם בעניינה עיוות דין ממשי. עוד טוענת המבקשת, בין היתר, כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה בדבר הוצאת הקטינים למרכז חירום אינה מנומקת, ניתנה בחוסר סמכות וללא קיום דיון בפניו; כי לא נבדקו דיין חלופות לקיום האבחון טרם מתן ההחלטה הנ"ל.

חוזרת המבקשת על עיקר טענותיה בפני הערכאות הקודמות, וטוענת, בין היתר, כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת השלכות רוחב באשר להיקף ההתערבות השלטונית בזכות להורות; כי קיים "מדרג" בחוק הנוער, שלפיו יש למצות את החלופות המעוגנות בסעיפים 3(1) ו-3(2) לחוק הנוער, טרם הפעלת סעיפים 3(3) ו-3(4) לחוק; וכי לפיכך היה על בית המשפט להעניק לה הזדמנות להוכיח את כשרותה ההורית ולממש תכניות טיפול בקהילה טרם הקביעה כי אין מנוס מהוצאת הקטין למסגרת חוץ ביתית.

חוזרת המבקשת על עיקר טענותיה לפני בית המשפט המחוזי, ומוסיפה, בין היתר, כי היא קיימה את החלטות בית המשפט לענייני משפחה, ולפיכך באה בשעריו וידיה נקיות; כי מדובר בסוגיה עקרונית; וכי מתן רשות ערעור נדרש על מנת למנוע עיוות דין.

בבקשת רשות הערעור שהמבקש הניח לפניי נטען כי פירוק השיתוף בדירה אמור להיות כפוף לזכויות המבקש להגנתו כדייר בדירה אשר נקבעו בסעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר), או, לחלופין, בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל), בשילוב עם סעיף 229 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון).

האב עותר בבקשתו, בעיקרו של דבר, להורות על בטלות החלטת בית המשפט המחוזי. במסגרת הבקשה נטען כי, הלכה למעשה, האב הופשט ממעמדו כאפוטרופוס של הקטין ללא קיום הליך מתאים; כי האם לא הגישה בקשה להסדרת המשמורת הזמנית על הקטין עת עברה למקלט; כי החלטת בית המשפט מכשירה בדיעבד את התנהלותה של האם, הנוגדת את הדין; וכי טובת הקטין לא נשקלה על ידי בית המשפט קמא.

המבקשת טוענת כי החלטת בית המשפט המחוזי להפחית את שיעור המזונות, ניתנה "ללא כניסה לעובי הקורה", "ללא נימוק" ו-"על סמך תחושת בטן". לשיטתה, פסק הדין של בית המשפט המחוזי "מהוה בפועל שינוי של כללי ההתערבות בערעור מזונות קטינים, בניגוד להלכה הפסוקה" ועל כן יש מקום לקבל את בקשתה.

חוזרת המבקשת על עיקרי טענותיה בפני בית המשפט המחוזי, ושבה ועותרת להורות על העברת המשמורת המלאה על הקטינה לחזקתה. בעיקרו של דבר, המבקשת טוענת כי בית המשפט לענייני משפחה והעו"ס לא קיימו את הוראות פסק הדין המחוזי הראשון; כי העו"ס לא התייחסה למידע חיוני המצביע על מסוכנותו של המשיב; וכי יש להסיר את החיסיון מהמסמכים הנוגעים לעניין אירועי האלימות המיוחסים למשיב.

בבקשתה חוזרת המבקשת, בעיקרו של דבר, על טיעוניה לפני הערכאות קמא, שעיקרן הינו כי הצווים פוגעים בקטין, וכי התנהגותה בשערי הפנימייה לא הייתה פוגענית. כן נטען כי זכויותיה הדיוניות של המבקשת קופחו בהליך קמא; וכי בבקשה ליתן את הצווים פעלה המשיבה בניגוד לדין, בהיעדר סמכות, בחוסר תום לב ותוך פגיעה בזכויותיה הבסיסיות של המבקשת.

כפי שציין בית המשפט המחוזי, עו"ד סורוקר לא העלה טענה לנזק שייגרם לזכויותיו הדיוניות כתוצאה מצירוף ערוץ 13 כנתבע נוסף. בנסיבות הללו אין הצדקה להתערבות ב'גלגול שלישי'.