עיקר הבקשה עניינה בטיעונים לעניין החלת הגנת "עיתונאות אחראית" בנסיבות דנן. המבקש טוען כי אותה הגנה הורחבה בעניין דנן, מעבר לתחומה ומעבר לראוי.

ההכרעות קמא נטועות בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה ואינן מעוררות שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

עיקר חיציו של המבקש, גם בבקשה זו – ממחזרים את טענותיו המקוריות, שהופנו כלפי המשיבה; מיעוטם – מופנה כלפי בית המשפט לתביעות קטנות ובחירתו לאמץ את גרסת המשיבה; אך לא הועלתה בבקשה כל טענה לשגיאה שנפלה בהחלטת בית המשפט המחוזי, אשר היא שניצבת עתה על הפרק.

המבקש, שאינו מיוצג, מנסה כוחו בטענות רבות ומגוונות – כלליות ורחבות באופיין, החורגות בהרבה מהנדון דידן: הוא מלין על דרכי הפרשנות בישראל; על סטייה מן החוק ומאמנות בינלאומיות; על החומרה שבפסיקת הוצאות נגדו בכלל, והוצאות לטובת אוצר המדינה בפרט; על השגיאה שבחקיקת חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001.

המבקש מלין על קביעת הערכאות קמא לפיה פרסומו – המייחס פעולת הטעיה למשיב, עורך-דין במקצועו – מהווה "לשון הרע" כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. לדידו, טעו הערכאות קמא טעות בעלת השלכות מעבר לעניינם של בעלי הדין, מאחר שסיווג פרסום המייחס הטעיה כלשון הרע עלול לצמצם באופן משמעותי את הזכות לחופש הביטוי. 

לטענת נפתלי, נוכח קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה דברי כהן כי נפתלי הוציא את כספי המעון המדוברים "בכוונה", היא קביעה שיש להחיל לגביה את הגנת 'אמת הפרסום' – מתעוררת בעניינו שאלה משפטית עקרונית לגבי ה"הבחנה במשפט האזרחי שבין ידיעה ומודעות לבין כוונה, והשאלה המשפטית הכללית האם הבחנה זו זהה לזו הקיימת במשפט הפלילי בין סוגים שונים אלה של היסוד הנפשי".

נטען בבקשה כי שלל טענותיה של המבקשת 2 לעניין פרשנותו ותחולתו של סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע לא נתבררו כדבעי. 

מדובר בבקשה חוזרת באותו עניין – שנדון, והוכרע; ודינה להידחות מכל הטעמים שפורטו, שוב ושוב, הן על ידי בית משפט זה, הן על ידי בית משפט קמא. גם לגופן של טענות, אין מקום להיעתר לה.

ההכרעות קמא נטועות בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה ואינן מעוררות שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

ההכרעות קמא נטועות בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה ואינן מעוררות שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.