בין השאר נקבע כי לאור פסיקת ביה"ד הרבני הגדול עלינו לפסוק פיצויים לאישה. אנו חייבים לציין שהיסוד ההלכתי לפסיקת פיצויים לידועה בצבור אינו ברור ומחוור לנו.

האישה לא חלקה על סמכותו של בית הדין לדון בעניין מזונות האישה, ועל כן יש לראות זאת כהסכמה מצידה לסמכות בית הדין.

נמצא כי רישום משותף בטאבו הוא הקובע גם אם השקעת צד אחד היתה גדולה פי כמה, אלא א"כ תוכח כוונת שיתוף כדלהלן. עצם הרישום על שם שניהם מהווה מתנה.

לשיטת הרשב"א, להלכה פוסקים דינא ד'גוד או איגוד', אך כל עוד השותפות שרירה וקיימת, ואין תביעה לפירוק השותפות, אין מקום לחלוקת זמנים, הן כדרך להנהגת השותפים מכאן ולהבא, והן כעילת תביעה ביחס לתקופה שכבר עברה. אלא שניהם רשאים להשתמש בדרך שיוויונית בנכס המשותף. אך אין מניעה שכל שותף יתבע בכל עת פירוק השיתוף בדרך של 'גוד או איגוד'.

מעשים בכל יום שבני זוג מתחתנים, וכורתים ברית לחיים משותפים כאשר כ"א מביא לנישואין את כישוריו האישיים ואת יכולתו הכלכלית ואת סיוע הוריו. בד"כ כאשר בני זוג רוכשים דירה לפני הנישואין, הם אינם מדקדקים בחישוב השקעתם ברכישת הדירה, ורושמים הדירה בחלקים שווים, ולכך הם מתכוונים.

החוק לא הסמיך במפורש את בית הדין הרבני או בית-משפט לקבוע ולחלק בפועל את שווי הנכסים מוקדם ממועד פדיונם.

בין השאר נקבע כי נראה כי בנושא זה נחלקו הראשונים.

במקרה והדירה עשויה לשכר, דהיינו שהיא עומדת להשכרה, ודרכו של זה שנכנס לדור בה לשכור לעצמו דירה. במקרה שכזה הוא חייב בתשלום דמי שכירות כדין "זה נהנה וזה חסר" כלשון הגמרא.

מהעדויות שהתקבלו לא הוכחה מרידת האישה. העדה ב' א' לא נקטה שום עמדה פסקנית לשאלת ביה"ד מי אשם בהפרת שלום בית. כך גם ביחס ליתר העדויות, אין בתוכן דבריהם דבר המצביע על מרידה כלשהי, היות והדבר ברור שאחר נתק ממושך יש צורת בטיפול ממושך ובהכנה נפשית גם למוכנות לשלום בית. לכן לאור הנ"ל לא ניתן לקבוע שהאישה מורדת.

לא אחת מצוי שבני זוג אינם נחושים בדעתם להתגרש ומגישים תביעה רכושית על מנת לשמור על זכויותיהם בלבד, ולא מתוך נחישות או השלמה להליך גירושין שהוא הליך אל חזור ביחסים בין בני זוג. מאידך, לא ניתן להתעלם מההליכים המתמשכים המראים על השלמה ובשלות להגיע לגירושין, ובפרט כאשר הם מלווים בעובדות המצביעות על ניתוק הקשר הזוגי, כמו במקרה דנן, בו הבעל הביא בת לעולם מאישה אחרת לאחר נתק של כארבע שנים מאשתו הראשונה.