בין השאר נקבע כי משנשלח צו העיקול על פי בקשת הזוכה ונתקבל אצל צד ג' היה עליו להגיש תגובתו, כבר בהזדמנות הראשונה וככל שביקש להתגונן נגדה בטענת קיזוז המקנה לו הצדק סביר ולהוכיח את היסודות העובדתיים של טענותיו בתצהיר מפורט ובמסמכים . הבנק הגיש תגובתו המלווה במסמכים באיחור ורק לאחר שנתבקש להודיע מהו הסכום המדוייק ששולם לידי החייב.

מעת מינויו, הופך כונס הנכסים ל"קצין בית משפט", ל"ידה הארוכה של הערכאה שמינתה אותו" ולנאמן על אינטרס כלל המעורבים, לרבות אלו של נושים אחרים של החייב.

ככל שהחייב סבר כי עליו לשלם רק מחצית מ"יתרת דמי המזונות", ברי כי היה עליו לשלם לזוכה ולילדי הצדדים, עוד בטרם הגשת הערעור את מלוא הסכומים שעליו לשלם, לפי שיטתו ולרבות באמצעות מסירת שיקים דחויים; עקרון תום הלב הינו עקרון-על, החולש על כל תחומי המשפט האזרחי, ובכלל זאת גם על ניהול הליכי הוצאה-לפועל; חייב אדם לעשות שימוש בזכותו, בדרך מקובלת ובתום לב.            

בתוקף סמכותי איני רואה מדוע לא יינתן סעד לשאר נושי החייב, במסגרת התיק דכאן. לגורם ה'זמן' יש משמעות כלכלית שלא זוכה לקבל משקל ראוי, אצל מי הסבור כי יש ל'שחרר' כונס מכהן בתיק מימוש משכנתא ולשלוח זוכים אחרים לעתור למינוי בא כוחם ככונס בתיקיהם. כאמור, ישנם נושים 'רגילים' רבים שלא עלה בידיהם לגבות מהחייב – והלכה למעשה אמרו נואש; מי מהם 'שחרר' את בא כוחו [כשהיה מיוצג], ומי מהם וויתר על כספו, שמא נכנס בעצמו למעמד של חייב. זאת ועוד, על אלו מהם שטרם נואשו [ואולי אף מיוצגים] - לנקוט בהליך של עתירה למינוי כונס נכסים. או אז הם נחסמים משך זמן ארוך עקב החלטות המקשות עליהם [כנושה רגיל] , נוכח הלכות כ'הלכת כובשי' ואחרות, הם נדרשים להראות תועלת כלכלית , להבהיר זכויות של צדדי ג' והערות בספרי המקרקעין וכל כיו"ב. גם כאשר חולף הזמן והמבקשים  'עברו על פני כל המשוכות', ובא כוחם ממונה לכונס,  חולף פרק זמן נוסף, של חודשים, עד לפינוי הנכס. כל אותה עת, ממשיכים החייב לדור לבטח בדירה - שיש בתמורת מכירתה להביא לכיסוי חובותיו [או חלק מהם] לנושים ה'בלתי מובטחים'.  אין ספק בליבי כי בכך לא מושגת המטרה של מערכת ההוצאה לפועל.

תמיד מוטל נטל השכנוע העיקרי על החייב, והוא  אשר חייב להוכיח כי הופטר מלמלא אחר פסק הדין (ע"א 434/69 קרת נ' חב' חלקה 152 בגוש 7151, פ"ד כד(1) 202, רע"א 2730/04 עזרא משה נ' המשביר סוכנויות בע"מ, דינים עליון עג 852).   ברור כי משלוח השיק על ידי החייב בדואר רגיל מבלי שדאג לאסמכתא או תיעוד לקבלת השיק על ידי הזוכה, הם אלו אשר הביאו לנקיטת הליכים נגדו. ועוד, חקירת החייב והזוכה לא גרמה להפיכת הנטל המוטל על החייב, אלא להפך. הזוכה הציג גרסה שהחייב לא הצליח לרסק גם לאחר חקירה נגדית. בהתאם לכך, הנטל נשאר על החייב ומשלא הצליח להרים אותו אין מקום אלא לדחות את טענתו לפיה פרע את החוב. מעבר לכך, החוב בתיק לא נפרע על ידי השיק שנשלח כנטען ולא על ידי כספים ששילם החייב אלא על ידי פעולות יזומות מצד הזוכה לגביית החוב בתיק, ויש לטעמי לתת לכך משנה חיזוק לחובת החייב. לאמור, הכספים שהתקבלו הגיעו לאחר שהזוכה הטיל עיקולים על חשבון החייב בבנק ובהמשך מימש עיקולים אלה ורק בעקבות כך הגיעו כספים לתיק ובהמשך לידי הזוכה.                               

לפיכך, לגרסת שני הצדדים, השיקים חוללו טרם 01/2004 ושמבוצע תשלום על חשבון החוב ב- 06/2004 בסכום של 10,000 ₪ ומשהזוכה בעצמו מעיד כי עסקינן בחבויות מכוח אותו הסכם, ומשניתן לזוכה שהות רבה להמציא מסמכים רלוונטיים לביסוס טענותיו, אין לי אלא לקבל את טענת החייב, כי אכן פרע את החוב על ידי התשלום הנ"ל. 

אין באחיזת החייב בשיק המקורי, כשלעצמה, כדי להרים את הנטל המוטל על החייב להוכיח טענת "פרעתי". עדיין מוטל על החייב הנטל להוכיח כי הוא פרע, בפועל, את חובו.

כנגד  החייב תלויים ועומדים שמונה תיקי הוצאה לפועל, אשר היקף חובותיהם הינו  כ- 600,000 ₪, מלבד תיק הוצל"פ נשוא החלטה זו, וכן מבלי שנבחנו חובותיו של החייב לרשויות המס, אשר רשמו עיקולים מכוח פקודת המסים (גביה) על זכויותיו של החייב בדירה בירושלים; לאחרונה מונה לחייב אפוטרופוס לענייני רכוש, אך יש להבהיר כי במהלך מרבית ההליכים שנוהלו מול החייב, היה החייב מיוצג כדבעי וסבורני שניתן ללמוד רבות מעובדה זו ולכל הפחות, ניתן לומר כי לחייב ניתנה זכות טיעון בכל הליך.

ככל שהזוכה קיבל פירות העסקאות נשוא השימוש בגונדלות ופירות מימושן של הגונדלות אין מקום לחייב את צד ג' במסגרת הסמכות שניתנה לר' ההוצאה לפועל בסעיך 48 לחוק ההוצאה לפועל; כאשר עלתה טענה כי מחזיק לא פעל בהתאם לצו עיקול זמני בתי המשפט דנו בטענות לאור פקודת בזיון בית המשפט ו/'או בהתאם לעולת הרשלנות- ר' לדוגמא בשא (תא) 18491/08 ניו אלי בנמל נ' סקאפה אירועים על הים בעמ.

כאשר מדובר בפסק דין שניתן בהסכמה  וכאשר מדובר בפסק הדין המחייב ביצוע תיקונים במבנה, החייב הוא הנושא בנטל לביצוע פסק הדין ועליו מוטלת החובה לעשות כל שביכולתו לבצע את המוטל עליו בהקדם האפשרי, גם אם הזוכה "אינו דוחק בו".