פרק ח': ביטול צו שיפוטי לאור תיקון מס' 116 לחוק

במסגרת תיקון מס' 116 נוספו כלי אכיפה שונים ולצד זה נערכו שינויים משמעותיים בנוגע לסוגי הצווים שניתן לנקוט בהם כנגד עבירות הבניה, התנאים למתן הצווים והאפשרות לעתור לביטולם.

סעיף 16 לתיקון מסדיר את הוראות המעבר. עיון בסעיף 236 לתיקון מעלה כי חלו שינויים משמעותיים בנוגע לצווי הפסקה שיפוטיים, משני היבטים:

ראשית, בהיבט של תקופת חלות הצו - קודם לתיקון נקבע בסעיף 239(א) כי רשאי בית-המשפט לצוות על הפסקת עבודה או שימוש אסורים, בין אם הוגש כתב אישום ובין אם לאו, אך עם-זאת, השתרשה הלכה פסוקה לפיה הצו הוא בעל אופי של סעד זמני, לתקופה קצובה, עד להגשת כתב אישום, ועל-כן נדרש מבקש הצו להראות לכל הפחות קיומו של נאשם פוטנציאלי {רע"פ 631/06 אשר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (23.01.06); רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה, פורסם באתר נבו (01.12.04)}.

לעומת-זאת, לפי הוראות התיקון, מתן צו הפסקה שיפוטי אינו מותנה בנקיטת הליכים נוספים כלשהם, ומשמע מכאן שהמחוקק לא אימץ את ההלכה הפסוקה כי אם יצר כלי אכיפה עצמאי, שאינו תלוי בשום אופן בנקיטת הליכים נוספים {ראה בעניין זה הצעות חוק הממשלה 1074 כ"ו תמוז התשע"ו, 01.08.16, עמ' 1434}.

שנית, בהיבט של נטל ההוכחה - בעוד שההלכה קודם לתיקון קבעה כי על מבקש הצו לעמוד בנטל הוכחה מינימאלי, ודי היה אף בראיות קלושות לכך שבוצעו בניה או שימוש אסורים, הרי מעתה נקבע, בלשון מפורשת, כי על מבקש הצו לעמוד בנטל הוכחה משמעותי של "ראיות לכאורה".

ודוק, בהתאם להוראת סעיף 255 לתיקון, כל עוד לא נקבעו סדרי דין להליכים לפי פרק י' לחוק, יידונו ההליכים בדרך שבה נידונים הליכים פליליים מאותו הסוג, בשינויים המחוייבים, לכן נראה כי את הביטוי "ראיות לכאורה" שבסעיף 236 לתיקון יש לפרש כרף ההוכחה המקובל בהליכים פליליים, על-פי סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (מעצרים), ולאו דווקא כרף ההוכחה הנדרש בבקשות לסעדים זמניים על-פי תקנה 362(א) לתקסד"א.

לאור תיקון החוק מתעוררת שאלת ההלימה בין הוראת סעיף 236 לבין תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בהליכים למתן צווים על-פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982, אשר לא בוטלו במסגרת התיקון.

כזכור, סעיף 3 לתקנות קובע כי צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק {הישן} יכול שיינתן על-פי המבקש בלבד, אם הבקשה נתמכת בתצהיר מטעם הוועדה, ובאופן משלים קובע סעיף 6 לתקנות כי הרואה את עצמו נפגע על-ידי צו שניתן על-פי המבקש בלבד, רשאי, תוך 30 ימים מהיום שבו הגיע הצו לידיעתו, לבקש את ביטולו מבית-המשפט שנתן את הצו.

לכאורה, בהתאם להלכה הפסוקה, שעה שלא נקבעו בתיקון מס' 116 סדרי הדין שיחולו בבקשות לצווים שיפוטיים, ועל-מנת למנוע "ואקום" חקיקתי, ניתן היה לטעון כי התקנות עומדות בתקפן גם כיום {רע"פ 8135/07 גורן נ' מד"י, פורסם באתר נבו (11.02.09)}. ואולם, מסקנה זו מעוררת קושי.

הרחבת תוקפו של צו ההפסקה השיפוטי והפיכתו לכלי אכיפה עצמאי ובלתי-מוגבל בזמן, ולצידה ההוראה הקובעת כי הפעלת כלי אכיפה משמעותי זה תתאפשר רק לאחר הצגת "ראיות לכאורה", אינן מתיישבות עוד עם האפשרות למתן הצו במעמד צד אחד, בהסתמך על תצהיר בלבד, ומבלי שניתנה למשיב זכות הטיעון.

נראה כי בהתאם לסעיפים 236 ו- 255 לתיקון, בטרם יינתן צו הפסקה שיפוטי ראוי לחייב עריכת דיון במעמד הצדדים, שכן רק בדרך זו יוכל בית-המשפט לבחון קיומן של "ראיות לכאורה", תוך מתן זכות טיעון למשיב.

מסקנה זו גם מתיישבת עם סדרי הדין המוכרים מהליכים פליליים שבהם נדרש רף הוכחה זהה {בבקשות למעצר עד תום ההליכים}.

בהמשך לכך, נראה כי מאחר שצווי הפסקה שיפוטיים צריכים להינתן לאחר שקויים דיון במעמד הצדדים, אין כל הצדקה לאפשר הליך של הגשת בקשות לביטולם כפי שאיפשרו התקנות, אלא הדרך לפעול נגד הצו צריכה להיות בהליך של ערעור {אגב שונה עניינו של צו הריסה בלא הליך פלילי, מכוח סעיף 239 לתיקון, אשר יינתן בדרך-כלל במעמד צד אחד, ועל-כן מאפשר התיקון הגשת בקשה לביטולו, בהתאם לסעיף 240}.

יש להניח שסוגיית סדרי הדין בבקשות למתן צווים, כמו סוגיות פרוצידורליות אחרות העולות לאחר תיקון מס' 116, יוסדרו בעתיד על-ידי מתקין התקנות. ואולם, עד אז, שומה על בית-המשפט לפעול כמתבקש מרוח התיקון, שכוחו גובר על התקנות.

אם-כן, כי מעיקרו של הדין, בהתאם לתיקון מס' 116 אין מקום לדון בבקשות לביטול צווים שיפוטיים, אלא בהליך של ערעור {בב"נ (רמלה) 73700-01-18 ארז יצחק נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה - חבל מודיעין, תק-של 2018(1), 62308 (2018)}.