פרק ג': מקומות רחצה

1. סעיף 2 לחוק עזר לגליל העליון (שמירת הסדר, הניקיון והבטיחות בגנים ובנהרות), התשנ"ג-1992

ב- חע"ק (ק"ש) 35128-03-13 {מועצה אזורית גליל עליון נ' נוה כרמי ואח', תק-של 2014(2), 9813 (2014)} נבחנה החלת הוראת הסעיף על המקרה וכקביעת בית-המשפט:

"בהתאם לסעיף 1 לחוק העזר התיבה "נהר" הנזכרת בסעיף 2 לעיל כוללת את נחל שניר (חצבאני) בו נמצאו כאמור הנאשמים.

 מכאן, כי האיסור על השהייה במקום בו נמצאו הנאשמים נקבעה במסגרת חוק העזר עצמו.

אכן, חוק העזר הסמיך את ראש המועצה לסטות מן האיסור הגורף הקבוע בסעיף ולהתיר שהייה בזמנים מוגדרים ואולם, ברי כי תקיפה של חוקיות האיסור צריכה להיות מכוונת כנגד דבר החקיקה האוסר על השהיה, דהיינו, כנגד הקביעה המצויה ברישא של סעיף 2 דלעיל.

לנאשמים לא מיוחסת הפרה של הוראות החוק הנגזרת מקביעתו של ראש המועצה כלל ועיקר.

לו היה החוק מתיר את השהייה במקום ואילו קביעת ראש המועצה היתה זו האוסרת על השהייה, או אז היה מקום להיזקק לטענת ב"כ הנאשמים לעניין חוקיות פעולתו של ראש המועצה אולם, אין אלו פני הדברים במקרה דנן.

מטעם זה, אף לא מצאתי ממש בטענות ב"כ הנאשמים לעניין נפקות הצבת השילוט במקום במסגרתו מפורסמת החלטתו של ראש המועצה לעניין השעות בהן מותר לשהות במקום שכן, איסור השהייה במקום הינו מכוחו של סעיף 2 לחוק אשר פורסם ברשומות ולא מכוח השילוט שמטרתו להתיר שהייה ולא לאסור.

יחד-עם-זאת אעיר, כי לא הוצגה כל ראיה אשר יש בה כדי ללמד כי המועדים הנזכרים בשלטים המצויים על גדות הנחל, אכן נקבעו על-ידי ראש המועצה.

בפני בית-המשפט לא הוצגה כל ראיה לעניין נסיבות קבלתה של החלטה.

העובדה כי הוצבו שלטים המציינים את תוכנה כביכול של החלטה זו, אין בה כדי להוות תחליף לקיומו של תיעוד ביחס לעצם קבלת ההחלטה עצמה ובכלל זה תוכנה ומועד קבלתה.

ודוק, אף מלשון הסעיף עולה, כי החובות המוטלות על ראש המועצה הינן הן לקבל את ההחלטה והן לפרסמה בדרך הנזכרת בסעיף.

אולם, משהאיסור כאמור נקבע במסגרת הסעיף עצמו ולא במסגרת החלטתו של ראש המועצה, אזי לא מצאתי כי יש בפגם זה כדי לסייע לנאשמים.

...

על רקע האמור לעיל, אפנה לבחון את טענות ב"כ הנאשמים לעניין תוקפו של סעיף 2 לחוק העזר.

הטענה הראשונה אשר הועלתה על-ידי ב"כ הנאשמים לעניין זה הינה, כי ארבעת החוקים אשר מכוחם הותקן חוק העזר, אינם מסמיכים את המועצה להגביל את חירות התנועה באזור הנחל.

אכן, עיקרון יסוד בשיטת המשפט הישראלית הינו "עקרון חוקיות המינהל" הקובע, כי רשות מינהלית נהנית רק מאותן סמכויות אשר הוענקו לה מכוח הדין.

...

עיון בחוק העזר מעלה, כי חוקק הוא מכוח הוראותיהם של ארבעה דברי חקיקה ראשית כדלקמן:

(א)  סעיפים 22, 23 ו- 24 לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש).

(ב) סעיף 19 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק שמירת הניקיון").

(ג) סעיף 6 לחוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ה-1964 (להלן: "חוק הסדרת מקומות רחצה").

(ד) חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים").

לא מצאתי, כי יש בהוראות סעיף 19 לחוק שמירת הניקיון ובהוראות חוק רישוי עסקים הסמכה כלשהיא להגבלת התנועה הקבועה בסעיף 2 לחוק העזר.

ההוראות סעיפים 22, 23 ו- 24 לפקודת המועצות המקומיות, הינן הוראות כלליות ואף בהן אין הסמכה המתירה את הגבלת התנועה הקבועה בסעיף 2 לחוק העזר.

שונים הם פני הדברים ביחס להוראות סעיף 6(א) לחוק הסדרת מקומות רחצה הקובע כדלקמן:

"רשות מקומית רשאית, באישור שר הפנים, לקבוע בחוק עזר הוראות להסדרת הרחצה בים, בנהר, באגם או בבריכת שחיה ובכללן הוראות בעניינים הבאים, הכל במידה שלא נקבעו להם הוראות בחוק זה או בצו על-פיו..."

בהמשך, מונה הסעיף בשורה של סעיפי-משנה מספר עניינים אותם רשאית המועצה להסדיר במסגרת חוק העזר.

ודוק, אין ברשימה זו רשימה סגורה וזאת לנוכח השימוש בתיבה: "ובכללן" דהיינו, מחוקק-המשנה הוסמך לחוקק חוקי העזר הנוגעים להיבטים נרחבים של מקומות רחצה.

עוד יצויין בהקשר זה, כי עיון בסעיפי-המשנה מעלה, כי כוללים הם הוראות אף ביחס למיתחם המצוי מחוץ למים (ראה לעניין זה הוראות סעיפי-המשנה (1), (2), (3), (7), (8) ו- (9)).

בהתאם לפסיקת בית-המשפט בעניין הפטקה ואביאל דלעיל, הרי שיש לפרש את חקיקת-המשנה באופן שהיא באה לקיימה ולא לבטלה, לנוכח העיקרון שמחוקק-המשנה פעל במסגרת הסמכות שהוענקה לו.

לפיכך סבורני, כי הוראות סעיף 2 לחוק אינן חורגות מן ההסמכה המצויה במסגרת הוראות סעיף 6 לחוק הסדרת מקומות רחצה ואין חולק, כי גדת הנחל בה שהו הנאשמים הינו מקום רחצה.

הגם שלא נשמעה טענה לעניין זה באופן מפורש אעיר אגב אורחא, כי ביחס להוראות סעיף 2 לחוק העזר עשויה להתעורר שאלה בדבר מידתיות האיסור הגורף על שהייה בגדות הנחלים הקבוע ברישא של הסעיף.

בהקשר זה אעיר, כי אין חולק למעשה כי האיסור על השהייה בגדות הנחלים מוגבל לשעות שבין השקיעה לזריחה כעולה מטיעוני הצדדים.

בכל אופן, עניין זה מצריך בירור מעמיק בכל הנוגע לאיזון בין זכויות הציבור בכלל ובין האינטרס עליו ביקשה המאשימה להגן במסגרת סעיף זה ולדברים פנים לכאן ולכאן."

2. סעיף 10(א) לחוק עזר לאילת (רחצה על שפת ים), התש"מ-1980

ב- עמ"ק (אילת) 1101/00 {מדינת ישראל - עיריית אילת נ' זמיר יוסף, תק-של 2006(4), 13285 (2006)} הכניס הנאשם רכב ועגלה לשפת הים מעבר לשטח המגודר.

בהרשיעו את הנאשם קבע בית-המשפט כי הנאשם תאר עובדות שיש בהן משום הודייה במעשה העבירה, והשאלה העומדת לדיון הינה פרשנותם הלשונית והתכליתית של הוראות החוק הרלבנטיות.

חוק זה דן באיסור נהיגה בחוף הים, אך אין חולק כי הרכב נשוא האישום היה מצוי בחניה.

חוק העזר נועד לשמירת סביבת שפת הים ממפגעים שונים ולשונו רחבה יותר מחוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים מבחינת האינטרסים המוגנים.

משכך, שני חוקים אלו אינם עומדים בסתירה זה לזה, רכבו של הנאשם לא היה בעת נהיגה, ודי בכך כדי להביא לדחיית טענותיו של הנאשם.

כמו-כן, הגדרת חוף ים בחוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, כוללת שתי חלופות ורק השניה (סעיף 1(2)) עוסקת בחוף מוכרז.

זאת ועוד - שימת-הלב נדרשת לחוק הסדרת מקומות רחצה התשכ"ד-1964, אשר אינו דן רק בחוף רחצה מוכרז אלא במקומות רחצה ובכללם חוף מוכרז.

גם חוק העזר אינו מגביל את תחולת הוראותיו על חופים מוכרזים. בית-המשפט קיבל את עמדתה של המאשימה כי האינטרס הציבורי שבבסיס חוק העזר גורס הגנה מתבקשת על נופשים בכל חופי העיר אילת - בין שמוכרזים ובין שאינם מוכרזים.

הוראות חוק זה, והתקנות שהותקנו מכוחו {תקנות איסור נהיגה ברכב בחוף הים (הכשרת מפקחים), התשס"ג-2002} עוסקות בהסמכה מאת שר הפנים בשיתוף גופי אכיפה כגון הרשות לשמירת הטבע והגנים. לפיכך, תעודות הסמכה הנטענות הינן מאת שר הפנים ולא כטענת הנאשם.

בית-המשפט קבע כי באשר לטענת הנאשם ביחס לפגיעה בזכותו היסודית לחופש עיסוק בדיג, לא הוכח כי לנאשם רישיון דיג וכי הוא עוסק בכך באופן חוקי.

לפיכך, בית-המשפט לא מצא כיצד התבצעה פגיעה בחופש העיסוק של הנאשם אף אם היה בידו רישיון דיג, שכן או אז רשאי הנאשם לדוג דגים אך ללא סיכונם של הנופשים בחוף הים.

לפיכך, קבע בית-המשפט כי הנאשם עושה בחוף ציבורי כבשלו ובניגוד להוראות הדין החל. בית-המשפט הרשיע את הנאשם בעבירה נשוא כתב האישום, לאחר שהשתכנע מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו.

3. המחדל הנוגע לאי-ההקפדה על מניעת כניסתם של הקטינים בחזרה לבריכה - אחת מחובותיו של מחזיק בבריכה היא לוודא כי לאחר סגירתה, תימנע כניסת אנשים לתחומה

ב- ת"פ (יר') 4039/04 {מדינת ישראל נ' נאצר עבד רבה, תק-של 2006(1), 20358 (2006)} הרשיע בית-המשפט את הנאשם ובגזרו את הדין קבע כי עיקרו של המחדל במקרה הנדון, נוגע לאי-ההקפדה על מניעת כניסתם של הקטינים בחזרה לבריכה. אחת מחובותיו של מחזיק בבריכה היא לוודא כי לאחר סגירתה, תימנע כניסת אנשים לתחומה. דין זה קבוע בתקנות הסדרת מקומות רחצה (בטיחות בבריכות שחיה), התשס"ד-2004.

תקנות אלה לא היו בתוקף בעת המקרה נשוא גזר-דין זה. עם-זאת, הן מבטאות את רמת הזהירות המינימלית הנדרשת ממי שמנהל בריכת שחיה, גם בעת המקרה, וכך אף עולה מעובדות כתב האישום, בהן הודה הנאשם.

מחדלו של הנאשם לעניין זה מורכב משני מרכיבים. האחד נוגע לכך, שכאשר סגר את הבריכה לא דאג לנעילה של הפתחים הרלוונטיים במקום. אגב, על-פי תיאורו של הנאשם אין זה ברור כלל, כי במקום היו מעיקרו של דבר סידורים מתאימים לביצועה של נעילה כזו. המחדל השני נוגע לחוסר תשומת-לב ביחס למתרחש, עד ליציאת הילדים מאזור הבריכה.

במצב זה, חלה על הנאשם חובה מוגברת לפקח על-כך, שלא תהיה כניסה בלתי-מורשית לבריכה. אין די, לעניין זה, באזהרה מילולית לילדים.

במקרה הנדון, הילדים בקבוצה בה היה המנוח היו מלווים בידי מבוגרים. אלה נשאו באחריות לדאוג לשלום הילדים. אך עם זאת, אין באחריות המלווים אין כדי לגרוע מאחריותו של הנאשם, אשר הוא המחזיק בבריכה.

עם-זאת, יש בעצם קיומם של מלווים כדי להפחית מחומרת מחדלו של הנאשם, שכן על פני הדברים, המלווים, מעצם תפקידם, היו אמורים לפקח על הילדים, ולוודא כי ההנחיה שנתן בדבר איסור לחזור לבריכה אמנם מבוצעת. יש בעובדה זו כדי להחליש במידת מה את עוצמת הזיקה בין מחדלו של הנאשם ובין התוצאה הקשה שאירעה.

לכך מתווספת העובדה, שבמקום לא היו מתקני ההצלה והעזרה הנדרשים על-פי הדין. מחדל זה הוא בעל משמעות דווקא נוכח הטענה, כי לנאשם היתה הכשרה בתחום ההצלה, הגם שלא היה בעל ההסמכה הנדרשת בישראל על-פי הדין שהיה בתוקף באותה עת. אכן, לא ניתן לשלול את האפשרות, כי אם היה במקום הציוד הנדרש על-פי חוק, היה גדל הסיכוי של הנאשם להציל את חייו של המנוח.

בסיכומי הדברים, בית-המשפט קבע כי עונש של מאסר על-תנאי, כפי שהוצע על-ידי בא-כוח הנאשם, הינו עונש ההולם את המקרה הנדון. עונש מסוג זה אינו הולם את חומרת האחריות שנטל על עצמו הנאשם. עונש מסוג זה אינו הולם את הפרתן של הנורמות הנגזרות מאחריות כבדה זו. הוא אף אינו הולם את התוצאה החמורה, אך הצפויה, שנגרמה כתוצאה מן ההפרה האמורה.

עם-זאת, בית-המשפט סבר כי אין מקום להטלת עונש מאסר לריצוי בין כותלי הכלא, כפי שביקשה המדינה. מכלול הטעמים לקולא, הביא את בית-המשפט לכלל מסקנה כי עונש של מאסר בדרך של עבודות שירות הינו עונש הולם ואפקטיבי דיו במקרה זה. יש לזכור, כי גם בעבודות שירות, ובוודאי לתקופה ממשית, יש פגיעה של ממש בנאשם. עונש זה גודע את מהלך חייו הרגיל של הנאשם. עונש זה מחייב את הנאשם להתמודד באופן יומיומי עם המעשה שעשה ועם תוצאותיו. גלומה בו גם פגיעה כלכלית שאינה זניחה. לפיכך, סבר בית-המשפט כי עונש מסוג זה מבטא איזון ראוי בין הגורמים שבצד החומרה, ובין הנתונים שבצד הקולא במקרה הנדון.

4. תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחייה), התשנ"ד-1994

ב- ת"פ (כ"ס) 3221/06 {מדינת ישראל נ' קאסם בן אחמד מוחמד, תק-של 2008(3), 22113 (2008)} הרשיע בית-המשפט את המציל בבריכה בקבעו כי:

משקיבל את גרסתו של הנאשם שהמים בבריכה היו עכורים והוא אף התריע על-כך בפני מפעיל הבריכה והוא הודה שממקום מושבו לא ניתן היה לראות מה מתרחש בקרקעית הבריכה, גם אם היה עומד על שפת הבריכה לא היה רואה מה קורה בקרקעית, קמה אחריותו של הנאשם.

הנאשם לא דרש מהמרחצים לצאת מן הבריכה, הוא הסתפק בהודעה למפעיל הבריכה ומעבר לזה לא עשה דבר בקשר להוצאת המתרחצים. מהותה של עבודת המציל מחייבת שדה ראיה על כל המתרחצים והאפשרות לראות את כל המתרחש בבריכה לרבות בתוך המים.

נקבע כי אין חולק כי האחראי לניקיון המים וצלילותם הוא מפעיל הבריכה. בנקודה זו תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחיה), התשנ"ד-1994 הן בעוכריו. גם הבדיקה שביצע לא התאימה לתקן וחרגה ממנו.

התביעה בחרה שלא להעמידו לדין. ככל הנראה בשל הגרסה שאימצה התביעה בכתב האישום.

בית-המשפט קבע כי הנאשם התנהג באופן רשלני בדרך של מחדל, בשמירה על המתרחצים ולטביעה של הנער וזאת מהנימוקים הבאים:

תפקידו היה לשמור על בטיחותם של המתרחצים בבריכה;

לדבריו, המים היו עכורים, באופן שלא ראה את המתרחש במים;

הוא התריע על-כך בפני מפעיל הבריכה, אבל גם כשנוכח לדעת שמפעיל הבריכה לא עשה דבר, הוא לא נקט בשום פעולה;

הנאשם היה ער לסיכונים שבשהיית המתרחצים במים עכורים ושלא יוכל לסייע להם בעת מצוקה ולמרות זאת לא הוציא את המתרחצים מהבריכה ולא דרש מהם באמצעות מערכת הכריזה לצאת מהבריכה;

הנאשם הודה שהיה עושה שימוש בעזרת מערכת הכריזה כדי להתריע על סכנות אחרות, ודווקא בנסיבות האלה נמנע מכך.

במקרה דנן, לא נקט הנאשם באמצעי הזהירות המתבקשים ביחס לסיכון שנוצר, לא הבחין בנער שטבע מבעוד מועד ומשה אותו מקרקעית הבריכה רק לאחר שאחד המתרחצים הפנה את תשומת-ליבו לכך. הנער הוצא מן המים כאשר עדיין יש לו דופק, הטיפול הרפואי שקיבל לא סייע לו וכך מצא את מותו.

סיכומו-של-דבר, הנאשם הורשע בעבירה אשר יוחסה לו.

5. גביית דמי כניסה לחוף, מבוססת על סעיף 6(א) לחוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1964

ב- בג"צ 8375/03 {אדם טבע ודין נ' המועצה האזורית חוף הכרמל, פ"ד נח(2), 97 (2003)} נדחתה על-הסף עתירת העותרת.

בית-המשפט קבע כי עתירה זו עוסקת בהחלטתן של המשיבות 3-1 לגבות תשלום בכניסה לחוף "הקשתות" בקיסריה, חוף אשר נמצא בתחום שיפוטה של המשיבה 1. הגביה התבצעה למעשה על-ידי המשיבה 4. העותרת טענה כי הגביה נעשתה שלא כדין.

הטענה המרכזית של העותרת, הנוגעת לגביית דמי כניסה לחוף, מבוססת על סעיף 6(א) לחוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1964 {להלן: "חוק הסדרת מקומות רחצה"}. נקבע שם, כי רשות מקומית רשאית לקבוע בחוק עזר הוראות בעניין הסדרת רחצה, לרבות לגבי גביית דמי כניסה. חוק עזר כאמור, טעון אישורו של שר הפנים. במקרה דנן, טענה העותרת, כי לא קיבלה המשיבה 1 חוק עזר בנושא. המשיבות 2 ו- 3 צורפו לעתירה מאחר שפעלו בעניין במשותף עם המשיבה 1.

התוספת הראשונה לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 {להלן בהתאמה: "התוספת" ו"חוק בתי-משפט מינהליים"} קובעת את מסגרת הסמכות של בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות בתחומים שונים. לעיתים, הגדרת התחום נעשית על-פי סוג העניין ולעיתים על-פי זהותה של הרשות המינהלית שקיבלה את ההחלטה.

פרט 8(א) לתוספת גודר את סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים על-פי זהותו של הגוף המחליט, ללא התייחסות לסוג העניין.

המשיבה 1 הינה רשות מקומית ואכן פרט 8(א) אינו כולל בגדרי סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים החלטות של רשות מקומית הטעונות אישורו של שר הפנים. לפיכך, במקרה מעין זה לא ניתן היה להשיג על חוק העזר בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים.

עם-זאת, תמצית טענתה של העותרת היה כי המשיבה 1 לא הלכה במסלול הקבוע בחוק, קרי - קבלתו של חוק עזר. משמע, אין מדובר בהחלטה של רשות מקומית הטעונה אישורו של שר הפנים, וממילא נתונה הביקורת עליה בגדרי סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים.

החלטתו של השר בעניין אישור המעשה של הרשות המקומית נתונה לפיקוחו של בית-המשפט הגבוה לצדק. כמובן, שהקניית סמכות לבית-המשפט לעניינים מינהליים לא גרעה מסמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק {ראו בג"צ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2), 229 (1993); בג"צ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5), 950 (2002)}.

בעבר התעוררה השאלה כיצד לנהוג מקום שבעל דין מעוניין להשיג על מעשה מינהלי שנדרש לשתי החלטות של רשויות מינהליות שונות, שרק אחת מהן נתונה לביקורתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים. נפסק, כי במקרה מעין זה יש לבחון מהי הטענה הדומיננטית, האם מכוונת היא כנגד החלטתה של הרשות המינהלית האחת או של זו האחרת {בג"צ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח-תקווה, פ"ד נא(5), 385 (1997)}. אם הטענה הדומיננטית מופנית נגד החלטתה של הרשות המינהלית הנתונה לביקורתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים, אין מניעה לצרף אף את הרשות האחרת כמשיבה בעתירה בפני בית-המשפט האמור. ההסדר שבפרט 8(א) לתוספת הולך בדרך שונה. על-פיו, אין צורך לבחון את השאלה מהי הטענה הדומיננטית. כל החלטה של רשות מקומית הטעונה אישורו של שר הפנים אינה בסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים.

במקרה הנדון, העותרת אף טענה כי המשיבה 4 פועלת בלא רישיון עסק וכי על-מנת להבטיח תשלום דמי כניסה לחוף הוקמה גדר בלא היתר. עניינים אלה - ענייני רישוי עסקים וענייני תכנון ובניה - נתונים אף הם לסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים מכוח פרט 7 ופרט 10 {בהתאמה} של התוספת. מכאן, שהעתירה כולה יכולה להידון בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים. המקרה אינו בעל אופי ייחודי או עקרוני עד שיצדיק בירור בבית-המשפט הגבוה לצדק.

כמו-כן, יש אף לזכור, כי היה והעותרת לא תצלח בבית-המשפט לעניינים מינהליים, פתוחה הדרך בפניה לערער בפני בית-משפט זה בכובעו האחר, כבית-משפט לערעורים.

לפיכך, נקבע כי דין העתירה להידחות על-הסף.

6. תנאי בטיחות

ב- ע"א 145/80 {שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113 (1982)} נקבע כי אין כל מניעה לכך שחקיקת רישוי תקבע כתנאי לרישוי הוראות בטיחות לטובת הנפגע.

תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחיה), התשל"ג-1973 נועדו להבטיח תנאי תברואה ובטיחות ראוים בבריכה, דהיינו, לשמור על טובת הכלל, לרבות ההוראות הבאות להבטיח הביטחון במימי הבריכה שנועדו לשמור על האינטרסים של המתרחץ היחיד.

7. חוקים המסדירים

ב- בג"צ 46/82 {ש' קנצפולסקי נ' עיריית תל-אביב ואח', פ"ד לו(4), 713 (1982)} נקבע כי סעיפים 6(א)(6) ו- 7 לחוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1964, מכוונים בראש ובראשונה להסדרת עניין השיט בים עצמו והבעיות הנלוות אליו במישירין, במטרה לוודא שלא ייפגעו בטיחותם, בריאותם או נוחותם של מפעילי כלי השיט האמורים ושל המתרחצים בים. אין בהוראות אלה כדי לפגוע בסמכות העירייה להוציא הוראות ולהתקין תקנות, על-סמך סמכויותיה האחרות, שמגמתן להבטיח את הביטחון, הנוחיות, והניקיון בשפת הים.

בהיות השטח של שפת הים שטח ציבורי פתוח לקהל, הרי על-פי הסמכויות הכלליות הנתונות בפקודת העיריות (נוסח חדש), רשאים המשיבים לגרום לסילוקם של כל החפצים שהונחו בחוף ללא היתר, ובמיוחד כאשר הדבר נעשה בנסיבות, שיש בהן משום פגיעה בנוחיותם של תושבי הסביבה.

סמכותו של ראשי העיר שלא להתיר את ניהול העסק האמור נובעת מהיותו "רשות רישוי" על-פי חוק רישוי עסקים, ואין כל פסול בהחלטתו לאסור השכרת כלי שיט בחוף הומה מאדם, כמו חוף הילטון, כאשר ההחלטה מבוססת על טעמי בטיחות והשמירה על רווחתם וטובתם של המתרחצים ויתר המבלים בחוף.

8. מניעת סכנת פגיעת סירות

ב- בג"צ 197/81 {אילת פרידמן נ' ראש עיריית אילת, פ"ד לו(2), 425 (1982)} נפסק כי מניעת הסכנה של פגיעת סירות במתרחצים וריכוז העסקים של השכרת סירות במקום אחר לשם יעילות הפיקוח נוכח קירבת המקום לגבול, הם שיקולים רלבנטים, אשר הרשויות הנוגעות בדבר רשאיות לשקול בתחום שיקול-דעתן המקיף.

העושה דין לעצמו ומזלזל בהוראות חוק, במטרה שהרשות תיכנע לדרישותיו, לא יזכה לסעד ב- בג"צ.

ייתכנו מקרים יוצאים-מן-הכלל, בהם יעדיף בג"צ את שיקול טובתו של העותר על השיקול, שהוא בא באי-נקיון כפיו, ומן הראוי לבחנם לגופם בטרם באים לנעול שערי בג"צ מחמת אי-נקיון-כפיים.

9. תביעת רשלנות בנזיקין

ב- ע"א 4597/91 {קיבוץ אפיקים נ' חי כהן ואח', פ"ד נ(3), 111 (1996)} נפסק כי אפילו אין הבריכה דנן נחשבת למקום רחצה מוכרז על-פי צו הסדרת מקומות רחצה (בריכות שחיה מוכרזות), התש"ל-1970, אין בכך כדי להביא למסקנה, כי האחרון אינו חייב בסימון ושילוט הולמים בבריכה.

עצם העובדה כי דבר חיקוק פלוני, המטיל חובה לנקוט באמצעי זהירות, אינו חל על מזיק אלמוני, אינה מחייבת את המסקנה כי אותו מזיק אלמוני פטור מנקיטת אמצעי הזהירות המנויים באותו החיקוק.

החובה הסטטוטורית יכולה לשמש אינדיקציה לסטנדרט הזהירות שחייב בו האדם הסביר. לפיכך, בענייננו אין כל מניעה לקבוע כי על הקיבוץ חלה חובת סימון ושילוט, כפי שאכן קבע בית-המשפט המחוזי, אף בהנחה שהחיקוקים הרלבנטים אינם חלים על הקיבוץ.