פרק ד': רשות הכבאות

1. כללי

מעורבות שירותי הכבאות הינה בשלושה מישורים: האחד, במתן אישור כבאות כתנאי לקבלת רישיון עסק. השני, במעקב וביקורת של עסקים קיימים ומילוי הוראות כיבוי. השלישי, כל מישורי ההתערבות כמפורט בחוק שיפורטו להלן.

מעצם תכליתו של חוק רישוי עסקים הברורה על פניה ועולה מסעיף 1  שבחוק עולה כי חוק רישוי עסקים נועד להבטיח שורה של תנאים שכולם נועדו לתכלית הציבור ובהם קיום הדינים הנוגעים לכבאות {ראה סעיף 1(7) לחוק רישוי עסקים}.

אכן, מטרתו של חוק רישוי עסקים היא להבטיח כי תושבי המדינה ייהנו מבטחון בריאותי, סביבתי, אישי ותברואי. אין צורך להכביר מילים על חשיבותו של ביטחון זה על כל רבדיו, שאלמלא היה קיים, היה נתון הציבור בסכנה מתמדת של מחלות, מפגעים סביבתיים ואף סכנה אישית לגופו ובטחונו.

2. מקורות החובה להתקנת אמצעי כיבוי ופיקוח

חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, התשע"ב-2012 מקנה לשירותי הכבאות סמכויות רבות מכוח חוק זה וכן מכוח תקנות שקדמו לחוק.

אולם, אין במסגרת סמכויות אלו, סמכות לסרב להיתר בניה התואם תכנית. בעיות כיבוי הקיימות מיתחם חייבות לבוא לידי פתרון במסגרת הסמכויות הרבות המוקנות לשירותי הכבאות, אך לא על-ידי סירוב לבקשה להיתר בניה תואמת תכנית.

נציין בהקשר זה, כי לשירותי הכבאות סמכויות גם בתחום הרישוי, כאשר לאחר אישור הבקשה להיתר הבניה, נבדקת הבקשה להיתר ביחס לתקנות המחייבות עמידה בסטנדרטים הנדרשים-לבטיחות באש.

אולם, בהקשר זה של היתרי בניה, סמכויות רשויות הכיבוי הינן בהתאמת הבקשה להיתר וההיתר לדרישות הספציפיות הקבועות בדין, ואין לרשויות הכיבוי סמכות לסרב באופן גורף לבקשה להיתר בניה, אלא רק ליתן הוראות להתאמתה לדין.

כלומר, גם אם לדעת שירותי כבאות בעיות במיתחם בו נבנה האתר כי אז את הבעיות הכלליות השוררות במיתחם לעמדת שירותי הכבאות יש לפתור באמצעות הסמכויות הרחבות המוקנות במסגרת החוק {לרבות הוצאת צווים מינהליים} לרשויות הכיבוי ואילו ככל שקיימת בעיה ספציפית במבנה נשוא הבקשה להיתר, אין מקום לסירוב לבקשה להיתר, אלא יש ליתן הוראות מתאימות להתאמת המבנה וזאת במסגרת הנוהל הרגיל של הוצאת אישור כיבוי אש לאחר אישור הבקשה להיתר.

החוק נכנס לתוקפו ביום 08.08.12 ולפיו הוקמה, החל מיום 07.02.13, רשות ארצית לכבאות והצלה. אולם, אין זה המקור היחיד. בנוסף לו, מוקנית לרשות הכבאות גם סמכות שברשות להורות על התקנת אמצעי כיבוי, היא הסמכות הנובעת מעצם תפקידיה של רשות הכבאות "להבטיח את שירותי הכבאות לכיבוי דליקות בתחומה ולמניעת דליקות או התפשטותן של דליקות לתחומה או מעבר לתחומה, וכן להצלת נפש ורכוש", סמכות המוסדרת בסעיף 4 לחוק {לעניין סמכות שבחובה וסמכות שברשות ראה בג"צ 1605/94 טלסינימה בע"מ ואח' נ' שרת התקשורת, פ"ד נב(3), 803, 814-813 (1998); בג"צ 653/83 מבע מוציאים לאור בע"מ נ' סגן נציב מס הכנסה, פ"ד לט(3), 29, 34 עד 35 (1985)}.

סמכות רשות הכבאות להורות על התקנת אמצעי כיבוי, מצויה גם בחוקי עזר המותקנים, בין היתר, בנוסף להוראות החוק, בחוקים נוספים כגון חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, צוויהם ותקנותיהם.

לא ניתן, איפוא, לומר, כי רשות הכבאות מוסמכת לחייב בהתקנת אמצעי כיבוי אש רק מכוח תקנות שהותקנו על-פי חוק שירותי הכבאות וקביעה כזו גם אינה סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, עם הקמת רשות כבאות ועם תכליתו של חוק שירותי הכבאות.

הרשות מוסמכת גם מוסמכת להורות על התקנת אמצעי כיבוי, על-פי שיקול-דעתה, לשם מילוי תפקידיה במניעת שריפות ובכיבויין ולכל הצרכים והמטרות שבחיקוים הנ"ל וככל שהורתה על התקנתם, מחוייבת היא בביצוע ביקורות לגביהם והגוף המבוקר מחוייב בתשלום אגרה בגין ביקורות אלה.

3. סמכות רשות הכבאות לקביעת אמצעי כיבוי - סמכויות חובה וסמכויות רשות

סעיפי החוק דנים בסמכות שבחובה של רשות הכבאות לקבוע אמצעי כיבוי על-פי תקנות שיותקנו, ובהיעדר תקנות אלה אין הרשות חייבת להורות על התקנת אמצעי כיבוי.

גם אם אין חובה, לרשות הכבאות סמכות שברשות להורות על התקנת אמצעי כיבוי, וזאת מעצם תפקידיה של רשות הכבאות "להבטיח את שירותי הכבאות לכיבוי דליקות בתחומה ולמניעת דליקות או התפשטותן של דליקות לתחומה או מעבר לתחומה, וכל להצלת נפש ורכוש" {סעיף 2 לחוק שירותי כבאות; ת"א (מחוזי חי') 1102/06 איגוד ערים אזור חיפה שירותי כבאות נ' רפאל בע"מ, פורסם באתר נבו (02.10.10)}.

4. תקנות כיבוי אש

סעיף 147 לחוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, התשע"ב-2012 קובע כדלקמן:

"147. הוראות מעבר לעניין תקנות

(א) תקנות שהותקנו לפי חוק שירותי הכבאות כנוסחן ערב פרסומו של חוק זה, המפורטות להלן, יעמדו בתוקף עד להתקנת תקנות חדשות לפי חוק זה בעניינים המוסדרים בהן, אלא-אם-כן בוטלו או שונו קודם לכן בידי השר:

(1) תקנות שירותי הכבאות (אמצעי כיבוי במוזאונים), התשמ"ז-1986;

(2) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבניין מסחרי), התשל"ב-1971;

(3) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי-חולים), התשל"ב-1972;

(4) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי מגורים), התשל"ב-1972;

(5) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי ספר), התשל"ב-1972;

(6) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי עינוג), התש"ל-1969;

(7) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי תפילה), התשל"ב-1972;

(8) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי מלון), התשל"ב-1972;

(9) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי במחסנים), התשל"ב-1972;

(10) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי במפעלי תעשיה או מלאכה), התשל"ב-1972;

(11) תקנות שירותי הכבאות (אספקת מים וברזי כיבוי), התשל"א-1971;

(12) תקנות שירותי הכבאות (מינוי והעסקה של כבאים), התשכ"ט-1969;

(13) תקנות שירותי כבאות (מינוי והעסקה של כבאים-מתנדבים), התשמ"ו-1986;

(14) תקנות 2 ו- 3 לתקנות שירותי הכבאות (הדרגות והתקן של יחידות הכבאים), התשל"ו-1976;

(15) תקנות שירותי הכבאות (העסקת כבאים במשמרות), התשמ"א-1981;

(16) תקנות שירותי הכבאות (תשלומים בעד שירותים), התשל"ה-1975.

(ב) תקנות שהותקנו לפי חוק שירותי הכבאות כנוסחן ערב פרסומו של חוק זה, המפורטות להלן, יעמדו בתוקף עד ליום כינון הרשות, אלא-אם-כן בוטלו או שונו קודם לכן בידי השר:

(1) תקנות שירותי הכבאות (הדרגות והתקן של יחידות הכבאים), התשל"ו-1976, למעט תקנות 2 ו- 3 לתקנות האמורות;

(2) תקנות שירותי הכבאות (הסדרים ותנאים לעזרה הדדית), התשכ"ב-1962;

(3) תקנות שירותי הכבאות (חקירת דליקה וגורמיה), התשל"ב-1972;

(4) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי), התשכ"ה-1964;

(5) תקנות שירותי הכבאות (סמכויות מפקד שירותי הכבאות), התשל"ט-1978;

(6) תקנות שירותי הכבאות (סמכויות מפקח כבאות ראשי), התשל"ב-1972;

(7) תקנות שירותי הכבאות (פעולות משותפות), התשכ"א-1960.

(ג) תקנות והוראות שנקבעו לפי חוק שירותי הכבאות כנוסחן ערב פרסומו של חוק זה, המפורטות להלן, יעמדו בתוקף כל עוד לא בוטלו בידי השר:

(1) תקנות שירותי הכבאות (משמעת), התש"ם-1980;

(2) הוראות שירותי הכבאות (משמעת), התשמ"א-1980.

(ד) בכפוף להוראות סעיף-קטן (ג)(2), נהלים שקבע מפקד כבאות ראשי לפי חוק שירותי כבאות, יעמדו בתוקפם עד לקביעת נהלים על-ידי הנציב לפי חוק זה.

(ה) סמכות הנתונה לרשות כבאות בתקנות המפורטות בסעיפים-קטנים (ב) ו- (ג) נתונה לרשות הכבאות וההצלה, והנציב יקבע את בעל הסמכות; הודעה על קביעה כאמור תפורסם ברשומות.

(ו) בטלו תקנות המפורטות בסעיף-קטן (ב) עקב החלפתן בהוראות מכוח חוק זה, יפרסם על-כך השר הודעה ברשומות."

תקנות אלה עדיין בתוקף וכמצויין בהן הן הותקנו גם בתוקף סעיף 9 לחוק רישוי עסקים.

5. ההלכה הפסוקה

ב- עפ"א (מרכז) 42086-05-14 {אילות השקעות בנכסים (רחובות מערב) 1992 בע"מ נ' עיריית כפר סבא, תק-מח 2014(2), 28195 (2014)} נדון ערעור על החלטת בית-משפט לעניינים מקומיים בכפר סבא מיום 01.05.14 במסגרתו דחה בית-משפט קמא, בקשת המערערת לביטול צו הפסקה מינהלי, וניתן תוקף של צו שיפוטי.

במקרה הנדון, המערערת הינה בעלים של "קניון ערים", ברחוב כצנלסון כפר סבא. מעל הקניון נמצאות דירות מגורים, למעשה, הקניון הינו חלק מבית משותף. בקניון מצויות מסעדות. הוצאת אדי הטיגון וכלל הריחות ממטבחי המסעדות נעשה באמצעות מנדף. המנדף עצמו עובר דרך פיר טכני.

קצהו של המנדף מסתיים אל מחוץ גג הבית המשותף.

המערערת ביקשה לבצע עבודות בחלק העובר דרך הפיר הטכני, ולא בחלק החיצוני של המנדף וזאת עקב שינוי התקן הישראלי למנדפים בשנת 2012, שמטרתו, הפיכת המנדף הקיים לבטיחותי יותר.

הפעולות שביצוען מבוקש הן:

שטיפת הארובה הקיימת משאריות שומן, סגירת החיבורים בין חוליות הארובה {הקיימת} בדרך של ריתוך, ולא באמצעות ברגים שהוא המצב הנוכחי; התקנת פתחי גישה לתחזוקה וניקוי בארובה הקיימת; עטיפת הארובה הקיימת ביריעה קרמית שנועדה לבודד את הארובה במצב של שריפה, קרי, ליצור בידוד אש למשך שעתיים לפחות מעת פרוץ שריפה; הוספת מתזים על צנרת הכיבוי האוטומטי הקיימת ועוברת בפיר הטכני; חסימת מעברי אש ועשן בפיר הטכני הקיים, בחומרי חסימה רכים סביב המנדף הקיים.

מהנדס עיריית כפר סבא, הוציא צו הפסקה מינהלי לעבודות בהיותן עבודות הטעונות היתר בניה ומתבצעות ללא היתר.

המערערת הגישה בקשה לבית-משפט קמא לביטול הצו המינהלי, הבקשה נדחתה ללא קיום דיון במעמד הצדדים.

לפיכך, הגישה המערערת ערעור. הערעור התקבל והחזיר התיק לבית-משפט קמא למתן החלטה לאחר שמיעת ב"כ הצדדים.

התקיים דיון בפני בית-משפט קמא ובסופו-של-יום נדחתה בקשת המערערת לביטול צו הפסקה מינהלי. מכאן הערעור לבית-המשפט.

בנימוקי הערעור, המערערת ציינה כי בית-משפט קמא טעה בניתוח הוראות סעיף 145(א)(2) לחוק התכנון, התשכ"ה-1965 {להלן: "החוק"}.

מדובר בשינוי פנימי ברכוש המשותף. החוק לא קובע כי כל שינוי ברכוש המשותף לא יהווה שינוי פנימי אלא רק שינוי הפוגע ברכוש המשותף.

עוד טענה המערערת כי לא כל תיקון הוא בגדר עבודת בניה וכי אם היה מדובר בפעולה החורגת מתוך הפעולות השגרתיות של תחזוקה, היה על המשיב להצביע על היתר אחד שנתן בעבר לפעולה שכזו. אך המשיב בחר שלא להציג מקרים מסוג זה.

עוד נטען לאכיפה בררנית שכן זה המקרה היחיד בו הוצא צו הפסקה מינהלי לעבודות תיקון בהתאמה של מינדף קיים שכן ברחבי העיר כפר סבא במהלך השנים הוקמו וקיימים מנדפים, ואם הוקמו ללא היתר, היה על המשיב לפעול להריסתם, או להגיש כתבי אישום.

המשיב ביקש לדחות את הערעור.

בית-המשפט בדחותו את הערעור קבע כי עולה מתוך הבקשה בפני בית-משפט קמא, מתוך הודעת הערעור, מתוך הפעולות הנדרשות לביצוע, כי אין מדובר בתחזוקה שוטפת כלל ועיקר. מדובר בשינוי נדרש כתוצאה משינוי תקן בטיחות בשנת 2012 והתאמת המינדף הקיים למינדף הנדרש על-פי תקן אחרון זה.

רק אישור גורמים מקצועיים יכול להבטיח כי אין פגיעה ברכוש המשותף. האדם הסביר אינו יכול לקבוע זאת. ועל-כן, על פניו, ההנחה כי מדובר בשינוי פנימי מותר, אין לה מקום.

לפיכך, קבע בית-המשפט שלערעור כי לא מצא כי טעה בית-משפט קמא בקביעתו לעניין זה, ובנסיבות העניין החלטת המשיב בעצם הוצאת צו הפסקה מינהלי, סבירה.

לעניין אכיפה סלקטיבית, קבע בית-המשפט כי המדובר בטענה בעלמא שנטענה לגבי פעילות העירייה באכיפת היתרים לגבי מנדפים מזה עשרות בשנים, אינה רלוונטית. אנו מדברים על תקן משנת 2012 ותו לא.

על יסוד כל האמור לעיל הערעור נדחה.

ב- ע"פ (יר') 46332-02-14 {ח.א. דיזל האומן (2009) בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-מח 2014(2), 21410 (2014)} נדון ערעור על גזר-הדין שגזר בית-המשפט לעניינים מקומיים נגד המערערים 1-2 ביום 15.01.14 {המערער 3 שהה בחו"ל בעת הדיונים בבית-משפט קמא, כך שגזר-הדין נשוא הערעור רלוונטי רק למערערים 1-2}, והחלטה שניתנה בבקשה לעיכוב ביצוע, מיום 20.02.14. בהחלטות אלו ניתן צו סגירה לתחנת דלק הפועלת ללא רישיון מזה עשר שנים.

הסעדים המבוקשים בערעור הם: ביטול צו הסגירה; ביטול הקנסות שהוטלו על מערערים 1-2, ולחלופין, להקטין את סכומם באופן משמעותי; ולהורות לעירייה לזרז את הליכי הרישוי, על כל המשתמע מכך.

ביום 25.08.13 הוגש נגד המערערים {להלן גם: "הנאשמים"} כתב אישום, בו הואשמו על-כך שבשטח הנמצא ברחוב דרך חברון בירושלים, עסקו בעסק של תחנת דלק ורחיצת כלי רכב {להלן: "העסק"} ללא רישיון עסק, עבירה לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 {להלן: "החוק"}. המערערת 1 הואשמה בהיותה בעלת העסק, בעוד שמערערים 2-3 הואשמו בתור המנהלים בפועל של העסק.

במסגרת ההליך, עתרה המאשימה לסגירה מידית של העסק. הוגשה חוות-דעת מאת המשרד להגנת הסביבה, לפיה, העסק מצוי באזור רגישות גבוהה ביותר לזיהום מי תהום, ופעילות התחנה מזהמת את הקרקע, והיא מהווה סכנה לזיהום מי תהום. אי-לכך, מתחייבת המסקנה כי התחנה מהווה סכנה לבריאות הציבור ועל-כן, יש לפעול לסגירתה המיידית.

ביום 10.12.13 הורשעו המערערים בית-משפט קמא על-פי הודייתם, וכן הוצגה הסכמה עונשית שכללה צו לסגירת העסק "שביצועו יידחה בחודש כדי לאפשר לנאשמים לבצע את תכנית השיקום וכן להתקדם בהליכי הרישום".

בגזר-הדין סקר בית-משפט קמא את השתלשלות העניינים, ועמד על הקושי שבהמשך פעילות התחנה המזהמת, הפועלת ללא רישיון - ומכאן, שגם ללא פיקוח של כיבוי אש ומשרד הבריאות - ועל הסכנה לציבור הנגרמת מכך. בית-משפט קמא גזר עונש של קנס וצו סגירת עסק, וקבע כי כך נעשה לרובם המכריע של העסקים המורשעים בכך שהם פועלים ללא רישיון.

במכלול השיקולים מצא בית-המשפט כי יש לדחות את ביצוע הצו, אך לעשות כן לתקופה מינימלית אשר יספיק לשיקום הנזק בהליך מזורז. אם ישקמו הנזק כליל במועד יהווה הדבר שיקול משמעותי בבקשה של הנאשמים להוסיף ולדחות את ביצוע הצו, ועם-זאת הבקשה תישקל לגופה אם וכאשר תוגש.

המשיבה התנגדה לבקשה, בציינה כי העסק הוקם במקום במנוגד לייעוד הקרקע במקום, ולכן אין אפשרות לקבל רישיון עסק בשנים הקרובות, אם בכלל.

לאחר דיון שהתקיים בבקשה לעיכוב ביצוע, דחה בית-משפט קמא את הבקשה, בהחלטה מיום 20.02.14 {להלן: "ההחלטה"}, וקבע, בין היתר, כי המדובר בנזק סביבתי של ממש, שעלול לפגוע בבריאות הציבור. השילוב שבין שני האלמנטים, תדלוק ועסק של שטיפה, מקים אינטרס ציבורי דומיננטי להפסקת פעילות העסק.

על החלטה זו ועל גזר-הדין, הוגש הערעור דנן.

בערעור, טענו המערערים כי בית-משפט קמא, בשבתו כבית-משפט לעניינים מקומיים, חסר סמכות לדון בכתב אישום הכולל אישומים לעבירות איכות הסביבה וזיהום הקרקע, על-פי חוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב-1992, וכי המשיבה היתה צריכה להגיש את כתב האישום בעילות אלו לבית-משפט השלום.

כמו-כן, טענו המערערים להתיישנות, לטענתם העבירה התיישנה, שכן העסק קיים מעל עשר שנים במיקומו הנוכחי, ומעולם לא נדרשו לסגירתו. לטענתם, העסק צמוד לכביש ראשי ובולט לעין, כך שקיומו היה ידוע משך כל התקופה האמורה ללא שננקט כל הליך נגדו, ונראה כי מבחינת המשיבה ניתן היתר מכללא להפעלתו.

המערערים טענו אף לאכיפה בררנית, הן בתחום רישוי העסקים והן בתחום זיהומי הקרקע מדְלקים, שכן קיימות בירושלים תחנות רבות, כולל תחנת דלק של עיריית ירושלים בגבעת שאול, אשר אינן בעלות רישוי ו/או תחנות דלק בעלות רישוי אשר מזהמות באופן חמור אף יותר מתחנת הדלק של המערערים ולא ננקטו כנגדם צעדים כלשהם.

עוד טענו המערערים לשיהוי של המשיבה, אשר השתהתה בהגשת כתב האישום לאורך שנים רבות.

בנוסף, טענו המערערים כי יש לקבל את הערעור מהטעם של הגנה מן הצדק, שכן המשיבה פעלה בדרך שאינה מקובלת ושלא בתום-לב. במשך שנים רבות בהן קיים העסק, המשיבה הרשתה למערערים להמשיך לנהל את עסקם ללא כל עסקה ותוך התעלמות ממנו ואי-מתן שירותים מינימאליים, ובהתנהגות זו יצרה הסתמכות מצד המערערים כי ניתן להם להמשיך ולהפעיל את העסק באותם תנאים גם להבא.

כמו-כן, טענו המערערים כי צו הסגירה יפגע קשות בחופש העיסוק ובמקור פרנסתם היחיד. יתרה-מזאת, המערערים מעסיקים בתחנה עובדים נוספים, ועבודה זו היא מקור פרנסתה יחידי גם להם.

מנגד, טענה המשיבה כי לא זו בלבד שבית-משפט קמא נתן למערערים אורכות נדיבות לשם תיקון הליקויים, המערערים לא ניצלו את פרק הזמן שניתן להם, ונכון למועד זה, הליקויים עדיין לא תוקנו, והמשמעות היא שזיהום הקרקע טרם טופל.

באשר לטענת המערערים בדבר אכיפה בררנית באזור בו נמצא העסק, טענה המשיבה כי בית העסק היחיד הנוסף שקיים באותו מיתחם הוא עסק של שיש, שגם לו אין רישיון עסק; והעובדה היא כי אף נגדו פתחה העירייה בהליכים, והוא עומד להתפנות מהמקום כיון שאין לו רישיון עסק ואין יכולת תכנונית במקום.

באשר לטענת השיהוי, טענה המשיבה כי העסק של המערערים הינו תחנה פיראטית, ומשך זמן רב לא היה מוכר למשיבה; ומיד לאחר שגילו הגורמים הרלוונטיים את הבעייתיות בעסק, פעלה המשיבה במלוא המרץ להפסיק את הפעילות.

בית-המשפט בדחותו את הערעור, קבע כי הטענות הכלליות אשר טענו המערערים, בדבר חוסר סמכות בית-המשפט לדון בזיהום, אכיפה בררנית והגנה מן הצדק, נדחו בבית-משפט קמא בהחלטה מיום 15.01.14. בית-משפט קמא ציין כי מדובר בטענות מקדמיות, אשר לא ניתנות להעלות לראשונה לאחר שהנאשמים כבר הורשעו לפי הודייתם. לא הוגשה בקשה לחזרה מהודאה, וממילא שאין להיענות לבקשה כזו.

בית-משפט קמא גם דחה את הטענות לגופן, כתב האישום אינו עוסק בזיהום, וזו טענה של המאשימה שרלבנטית לשאלת כניסת תוקפו של צו הסגירה לתוקף. משלא ננקטו הליכים באישום של גרימת זיהום, לא ניתן לטעון שערכאה זו אינה מוסמכת לדון משום שבית-המשפט לעניינים מקומיים הוא הערכאה המוסמכת לדון באישום של הניהול עסק ללא רישיון, שהוא האישום דנן. באשר לטענת אכיפה בררנית והגנה מן הצדק, אלה נטענו ללא כל ביסוס עובדתי, וכידוע הנטל על הטוען.

נקבע כי דין הטענות הכלליות מטעם המערערים להידחות.

לעניין צו סגירת העסק, אין חולק כי העסק פועל מזה שנים ללא רישיון, באופן בלתי-בטיחותי, ויוצר סיכון לאדם ולסביבה. בית-משפט קמא נתן למערערים מספר אורכות, המגיעות לסך של מספר חודשים, על-מנת שיתקנו את הליקויים בעסק היוצרים סיכון. אין מקום לטענה מצד המערערים כי בית-משפט קמא טעה בכך שלא העניק להם מסגרת זמן רחבה יותר.

בית-משפט קמא נתן אורכות לצו סגירת העסק, וזאת מתוך התחשבות בחופש העיסוק של המערערים והתחשבות בעובדה כי העסק מהווה מקור פרנסתם ופרנסת העובדים במקום, ברם בתנאי כי הליקויים יתוקנו. חרף האמור, המערערים לא פעלו לסילוק הסיכון עובר למתן החלטת בית-משפט קמא ביום 20.02.14, ועל-כן, בדין היא ניתנה. אף במהלך הליך הערעור, לא גילו המערערים במעשיהם כי בכוונתם לפעול באופן מיידי לתיקון הליקויים המסכנים את הציבור והסביבה, וגישה זו רק מחזקת את המסקנה כי לא ניתן להתיר לעסק זה להמשיך לפעול, ללא רישיון עסק, כאשר בכל יום הסיכון קיים ואף מחמיר עוד ועוד.

לפיכך, קבע בית-המשפט שלערעור כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית-משפט קמא, ודין הערעור נגד הצו לסגירת העסק להידחות. צו סגירת העסק, שניתן בבית-משפט קמא בגזר-הדין מיום 15.01.14, ייכנס לתוקף החל מיום 15.06.14, ויחולו עליו הוראות בית-המשפט לעניינים מקומיים כמפורט בגזר-הדין.