פרק ה': פסולת

1. בקשה להורות על בטלות החלטת המועצה אשר דחתה בקשה לחידוש רישיון

ב- עת"מ (מרכז) 31633-05-17 {גלובל גרין גרופ (אך דוד) בע"מ נ' מועצה מקומית שהם - רשות רישוי לעסקים, תק-מח 2018(1), 25488 (2018)} אתר "ברקת" הוא אתר להטמנה ולמחזור פסולת, רב ממדים, המשתרע על פני כ- 200 דונם. האתר הוקם בשנת 1997 על מקרקעי מחצבה גדולה באזור התעשיה שהם, לאחר שפעילותה מוצתה וקם הצורך לשקמה {להלן: "האתר"}.

האתר, מהגדולים שבאתרי הפסולת וההטמנה בישראל, בדגש על אזור המרכז, קלט למעלה משליש מהכמות הארצית של הפסולת היבשה בישראל. פסולת הבניה, נקלטה ומוינה באתר, חלקה נגרס לצורך שימוש חוזר והחלק שאינו ניתן לשימוש חוזר הוטמן באדמה. במהלך 20 השנים האחרונות, נתן האתר מענה לכמויות הפסולת היבשה שהצטברו באתרי הבניה באזור המרכז.

מקרקעי האתר היו בבעלות המשיבה 2 רשות מקרקעי ישראל {להלן: "רמ"י"} אשר גבתה דמי שימוש בגינם מהמועצה המקומית שבשטחה מצוי האתר. הואיל ומדובר במקרקעי ציבור שנועדו לצרכי ציבור, לא ניתן היה להחכירם לישות פרטית.

בשנת 2006, על רקע שינויים בגבולות המועצות המקומיות מודיעין ושוהם, הועברה ההרשאה בשטחי האתר מהמועצה המקומית מודיעין למשיבה 1 המועצה המקומית שהם {להלן: "המועצה"}.

העותרת 2 החזיקה במקרקעי האתר מכוח הסכמים שנכרתו בינה לבין המועצה והוארכו מעת לעת שתכליתם הטמנת פסולת באזור המחצבה ושיקומה. העותרת 1 מבצעת בפועל את עבודות ההטמנה באתר ושיקומו כקבלן משנה מטעם העותרת 2 {להלן: העותרת 1 תכונה "גלובל" והעותרת 2 תכונה: "אספי"}. לאורך שנים, העניקה המועצה לאספי היתרי בניה ורשיונות עסק, על בסיס ההסכמים שביניהן. לגלובל הוענקו רשיונות עסק כדי לאפשר לה לבצע את העבודות בפועל, על-אף שבינה לבין המועצה אין זיקה חוזית מכל סוג שהוא.

בעתירה דנן ביקשו העותרות להורות על בטלות החלטת המועצה אשר דחתה את בקשת גלובל לחידוש רישיון עסק לשנת 2017 בגין פעילותה באתר וכן להורות על חידוש רישיון העסק לאלתר. כן, ביקשו העותרות להורות למועצה לפעול בשקידה ראויה לשם מילוי כל דרישה, אשר מחובתה למלאה, ככל שהיא מהווה תנאי לחידוש רישיון העסק וכן להצהיר ולקבוע כי כל דרישה כאמור לא תהווה מניעה לחידוש רישיון העסק.

בית-המשפט קבע, כי העותרות לא הציגו טעם המצדיק התערבות בהחלטת המועצה לדחות את בקשתן לרישיון עסק. לפיכך, נקבע שאין להורות על ביטולה או לחייב את המועצה בהוצאת רישיון עסק. העתירה נדחתה.

2. האם שתי תחנות יכולות להוות בעת ובעונה אחת גם "תחנת מעבר", כמשמעות המונח האמור בתקנות רישוי עסקים, וגם "אתר לסילוק פסולת"?

ב- ע"פ (חי') 11513-09-15 {שמחה יוסיפוב ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2016(1), 20109 (2016)} נדונו שני ערעורים על הכרעת הדין וגזר-הדין של בית-המשפט השלום {להלן: "ההליך קמא"}.

כתב האישום נשוא ההליך הוגש כנגד שלושה נאשמים: עיריית אור עקיבא {להלן: "העירייה"}, המערער בע"פ 11513-09-15, ראש העירייה במועדים הרלבנטיים, מר שמחה יוסיפוב {להלן: "המערער 1"} והמערער בע"פ 8839-09-15, מר משה ביטון, מנהל אגף שפ"ע בעירייה והאחראי על מערך פינוי הפסולת בעירייה במועדים הרלבנטיים {להלן: "המערער 2"}.

כתב האישום ייחס לנאשמים מספר עבירות שעניינן הפעלת תחנות לטיפול בפסולת בתחומי העירייה בניגוד לדין, וכן עבירות של זיהום אוויר ושל גרימת מפגעים בכל הנוגע להפעלת אותן תחנות.

בהכרעת דינו, מצא בית-המשפט קמא להרשיע את כל שלושת הנאשמים בחלק מהעבירות ולזכותם מעבירות אחרות. בכל הנוגע למערערים 1 ו-2 {להלן ביחד: "המערערים"}, הרשעתם היתה בעבירות הבאות: הפעלת תחנת מעבר לפסולת ללא התשתיות והדרישות הקבועות בדין - לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים{להלן: "חוק רישוי עסקים"} ותקנות 2(1), 2(2), 2(7), 2(8) ותקנה 6(4) לתקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת), התשנ"ח-1998 {להלן: "תקנות רישוי עסקים"} + סעיף 15(2) לחוק רישוי עסקים;

הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד להפעלת אתר לסילוק פסולת ללא תשתיות נדרשות - לפי סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים {להלן: "החוק למניעת מפגעים"} ותקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אויר וריח בלתי-סבירים מאתרים לסילוק פסולת), {להלן: "תקנות למניעת מפגעים"};

הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד לאי נקיטה באמצעים יעילים לכיבוי שריפה - לפי סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים והפרת אחריות נושא משרה בתאגיד לאי נקיטה באמצעים יעילים למניעת שריפה - לפי סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים.

המערערים זוכו מהעבירות שעניינן גרימת זיהום אויר חזק או בלתי-סביר וגרימת ריח בלתי-סביר, כמו גם מהעבירות של הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד לגרימת זיהום אויר בלתי-סביר וריח בלתי-סביר מאתר לסילוק פסולת {ואף העירייה זוכתה מהעבירות שעניינן זיהום אויר ומפגעי ריח}.

לאחר הכרעת הדין בית-המשפט קמא גזר את עונשם של הנאשמים, והשית על כל אחד מהמערערים קנס בסך של 30,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תחתיו, וכן התחייבות עצמית בגובה 30,000 ש"ח שתכליתה להבטיח הימנעות מביצוע העבירות בהן הורשעו המערערים במשך 3 שנים {או עונש של מאסר בפועל למשך 30 יום חלף החתימה על ההתחייבות}.

שני הערעורים הופנו הן להכרעת הדין והן לגזר-הדין.

המערער 1 טען כי לא היה מקום להרשיעו.

לשיטת המערער 2, פרשנותו של בית-המשפט קמא למונחים הקיימים בדברי החקיקה הרלבנטיים שגויה, ואין אפשרות כי שתי התחנות בהן עסקינן {התחנה הצפונית ותחנת הפלנטה} יהוו בעת ובעונה אחת גם "תחנת מעבר", כמשמעות המונח האמור בתקנות רישוי עסקים, וגם "אתר לסילוק פסולת", כמשמעות מונח זה בתקנות למניעת מפגעים.

לטענת המערער 2, פרשנות זו מביאה לכך כי מחד גיסא, הוא נמצא אשם מכוח הוראות חוק רישוי עסקים, בגין היותן של התחנות "תחנת מעבר", ומאידך גיסא, אשם מכוח הוראות החוק למניעת מפגעים, בגין היותן של אותן התחנות "אתר לסילוק פסולת". לטענת המערער 2, קביעה משפטית כזו סותרת את ההיגיון ויוצרת מצב דברים אבסורדי לפיו מתקן אחד מהווה בעת ובעונה אחת גם תחנת מעבר וגם אתר לסילוק פסולת - דבר שאינו אפשרי הן מבחינה פיזית והן מבחינה משפטית.

בית-המשפט קבע באשר לתחולת החוק למניעת מפגעים, כי אין להתערב בהכרעת הדין לפיה החוק למניעת מפגעים חל על שתי התחנות ויש לדחות את טענת המערערים בהקשר זה.

באשר לעבירות בהן הורשעו המערערים מכח חוק רישוי עסקים ותקנות רישוי עסקים, נקבע כי שעה שעסקינן בהרשעה פלילית, קם ספק סביר לגבי מודעותם של שני המערערים לכך שהפעילות של התחנה הצפונית בהיעדר התשתיות בנושא התשטיפים מהווה עבירה פלילית, ויתכן כי אף ניתן לומר כי לגבי נושא מצומצם זה מן הראוי היה לקבל את טענתם להגנה מן הצדק. קמות להם אף הגנות נוספות, הן מכח הדין הפלילי והן מכח חוק רישוי עסקים - בשל אי מודעות או בשל טעות במצב הדברים - ואשר-על-כן, בית-המשפט זיכה אותם מהעבירות ככל שהן נוגעות לתשתיות בנוגע לתשטיפים, במקרה מיוחד זה, נוכח הנסיבות.

באשר להימנעות מהרשעה, בית-המשפט קבע, כי אכן, כפי שטענו שני המערערים, על-פי הלכת שבתאי, נדרש בית-המשפט להחיל את הלכת כתב "בצורה גמישה" בכל הנוגע לעבירות אחריות קפידה אסדרתיות, ושיקול-הדעת באשר לאי הרשעתו של הנאשם יופעל בגמישות רבה יותר כאשר הנטל המוטל על הנאשם להראות את עצמת הפגיעה בו כתוצאה מההרשעה, הוא פחות. עם-זאת, בנסיבותיו של מקרה זה, בית-המשפט לא מצא כי יש להתערב בהחלטה קמא שלא לקבל את הבקשה של המערערים להימנע מהרשעה.

באשר לרף הענישה - נקבע כי על פניו, הקנס אינו חורג מהסביר, אך הואיל ובית-המשפט זיכה את המערערים מחלק מהעבירות בהן הורשעו - ברי כי יש לדבר השלכה אף לגבי רף הענישה. בהתאם, נקבע כי מן הראוי להקל בעונשם של שני המערערים ולהעמיד את הקנס לגבי כל אחד מהם על-סך של 15,000 ש"ח ולהותיר על כנה את ההוראה בדבר החתימה על ההתחייבות.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט הורה על זיכוי המערערים מהעבירות הבאות: עבירה מכח סעיף 14 לחוק רישוי עסקים - בהתייחס להפרת תקנות 2(7) ו-2(8) לתקנות רישוי עסקים; עבירה מכח סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים - בהתייחס להפרת תקנה 9(א)(1) + 9(ב) בתחנת פלנטה; עבירה מכח סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים - בהתייחס להפרת תקנה 5 {בהתייחס לאי נקיטת אמצעים סבירים לכיבוי שריפה}.

ההרשעה בעבירות הבאות נותרה על כנה: עבירה מכח סעיף 14 לחוק רישוי עסקים - בהתייחס להפרת תקנות 2(1), 2(2) ו-6(4) לתקנות רישוי עסקים; עבירה מכח סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים - בהתייחס להפרת תקנה 9(א)(1) + 9(ב) בתחנה הצפונית; עבירה מכח סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים - בהתייחס להפרת תקנה 3 {בהתייחס לאי נקיטת אמצעים סבירים למניעת שריפה}.

הושת קנס על כל אחד מהמערערים על-סך של 15,000 ש"ח ונותרה על כנה ההוראה בדבר החתימה על ההתחייבות.

3. בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי בעקבות גרימת נזק לקרקע

ב- בב"נ (רמלה) 20305-04-18 {ועדה מקומית לתכנון ובניה שהם נ' א.ס.פ.י חברה לקידום פרוייקטים באיכות הס ואח', תק-של 2018(2), 50394 (2018)} נדונה בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, לפי סעיף 236 לחוק התכנון והבניה {להלן: "החוק"}.

הועדה המקומית לתכנון ובניה "שהם" עותרת למתן צו, אשר יורה למשיבים או מי מטעמם, להפסיק את העבודות והשימושים האסורים במקרקעין באזור התעשיה הצפוני - היי פארק שהם {להלן: "האתר"}, הידוע בתור "מטמנת ברקת" ובכלל זה לאסור על עבודות שפיכה והטמנה של פסולת ועפר; שינוי פני קרקע; שינוי שיפועי מדרונות; שימוש לאתר לקליטת פסולת ומחזור; שימוש במבנים שהוצבו ללא היתר, או שההיתר להצבתם פקע. כמו-כן מתבקש צו לסגירת המקרקעין.

אין מחלוקת כי המדובר במקרקעין שייעודם לתעשיה, שטחי ציבור, נופש וספורט, שמורת נוף וייעור. כיום פועלת באתר "מטמנת ברקת" כאמצעי למילוי "בור" שנותר פעור במקרקעין כתוצאה מהפעלת מחצבה בעבר. מילוי הבור, יישור ושיקום, הם שלבים הכרחיים לצורך מימוש התכנית.

המשיבים 2-1 {חברה בע"מ ומנהלה} זכו במכרז להפעלת האתר להטמנת פסולת, לצורך שיקום האתר, עוד בשנת 1997, ובהמשך נערך הסכם בינם לבין המועצה והחברה הכלכלית שוהם. ההתקשרות הוארכה מעת לעת ובהתאם ניתנו היתרי בניה לצורך שיקומו של האתר. בנוסף, ניתן רישיון עסק לצורך הפעלת תחנת פסולת ומחזור. היתר הבניה האחרון ניתן ביום 07.08.16.

המשיבים 5-3 {חברה בע"מ ומנהליה} הם קבלני משנה של המשיבה 1 ומי שמבצעים בפועל את העבודות באתר.

על-פי הבקשה, מבוצעות באתר עבודות אסורות של הטמנת מאות אלפי מ"ק של פסולת, לרבות פסולת בניין, שינוי של המדרונות ופני הקרקע ושימוש אסור כאתר לאיסוף, עיבוד, מיון ומחזור פסולת. נטען כי בכל יום שנמשכים העבודות והשימושים האסורים, נגרם במקרקעין נזק בלתי-הפיך שיקשה על השבת המצב לקדמותו, שכן האתר כבר מיצה את פוטנציאל ההטמנה כמעט לחלוטין. בנוסף, בוצעו עבודות שהביאו לשינוי וחריגה ממפלס הגובה הנדרש על-פי התכניות, נבנתה מסלעה ללא היתר, הוצבו מבנים ללא היתר, ונקברו שוחות ביוב ודרכי גישה אליהן, תוך גרימת סתימה בקו הביוב.

בית-המשפט קבע, כי המבקשת הביאה ראיות לכאורה לביצועם של עבודות ושימושים אסורים ומתמשכים במקרקעין, באופן רחב היקף, לרבות גרימת מפגעים סביבתיים. הוכח ברף ההוכחה הנדרש כי בכל יום מובאים לאתר אלפי טונות נוספים של פסולת, בניגוד להיתרי הבניה, ובשעה שאין בידי המשיבים רישיון עסק.

עוד נקבע, כי הפגיעה הצפויה למשיבים כתוצאה ממתן צו ההפסקה, היא מינורית בהשוואה למקרים אחרים בהם ננקט הליך זה לבדו, ללא הגשת כתב אישום. ניתן לצפות כי שאלת ביצוע העבירות תבורר עד מהרה, במסגרת ההליך העיקרי, וככל שיימצא כי לא הוכח ביצוע העבירות, לא יהא מקום להמשך תחולת הצו.

הבקשה התקבלה נוכח עבירות הבניה והאינטרס הציבורי הרב. ניתן נגד המשיבים {כולם} צו הפסקת עבודה ושימוש במקרקעין, כמבוקש.

לצורך התארגנות המשיבים, בית-המשפט הורה כי הצו ייכנס לתקפו ביום 17.06.18, ואולם לא יבוצעו עבודות הטמנה, חפירה, בניה, או מילוי, לאחר יום 04.06.18. ניתן צו סגירה למקרקעין, אשר ייכנס לתוקפו ביום 03.07.18.

4. הרשעה בשל שינוע פסולת והשלכת חלק ממנה על הקרקע בתחנת המעבר, ללא רישיון או היתר זמני

ב- ת"פ (אשדוד) 48494-07-15 {המשרד לאיכות הסביבה/המשרד הראשי נ' שמעון איבגי ואח', תק-של 2018(2), 33673 (2018)} בית-המשפט זיכה את הנאשם 2 מעבירה של השלכת פסולת ולכלוך ברשות הרבים, בגין השלכת פסולת מהמשאית ביום 02.7.13, כמפורט בכתב האישום, וזאת על-מנת שלא להעמידו בסיכון כפול להרשעה בפלילים בשים-לב להודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) שהוצאה בעניינו במועד הנ"ל.

בכתב האישום שהוגש בגדרו של הליך זה נטען כי הנאשם 1, שמעון אבגי, הפעיל תחנת מעבר לפסולת במושב אחוזם המצוי ברשות הרבים {להלן: "תחנת המעבר"}, שלא בהתאם לדרישות הדין, ובכלל זה, ללא גידור כנדרש בתקנה 2(1) לתקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת), התשנ"ח-1998, ותקנה 9(2) לתקנות מניעת מפגעים (מניעת זיהום אוויר וריח בלתי-סבירים מאתרים לסילוק פסולת), ללא שילוט בכניסה לתחנת המעבר כנדרש בתקנה 2(2) לתקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת), ותקנה 9(3) לתקנות מניעת מפגעים (מניעת זיהום אוויר וריח בלתי-סבירים מאתרים לסילוק פסולת). שטח תחנת המעבר אינו אטום לחלחול ולא נבנה בשיפוע לצורך ניקוז התשטיפים לתעלות ניקוז ולמתקן לטיפול בתשטיפים כנדרש בתקנה 2(7) לתקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת). הפעלת התחנה שלא כדין הניבה לנאשם 1 חיסכון של 190,000 ש"ח.

הנאשם 1 הפעיל עסק להובלת פסולת, באמצעות משאית {להלן: "המשאית"} שהיתה בבעלותו ושימושו באותה העת. הנאשם 2 הועסק על-ידי הנאשם 1 ושימש כנהג המשאית. הנאשם 2 הוביל במשאית פסולת בניין והשליך את תכולתה בתחנת המעבר, וזאת בהנחייתו ואישורו של הנאשם 1.

בבדיקות שנערכו על-ידי מפקח המשטרה הירוקה נמצאה פסולת ופסולת בניין רבה שהושלכה על הקרקע.

בכל המועדים הרלבנטיים לכתב האישום לא היו ברשותו של הנאשם 1 רישיון עסק או היתר זמני להובלת פסולת או הפעלת תחנת מעבר.

בית-המשפט קבע, כי יש מקום להרשיע את הנאשם 1 בשל שינוע פסולת והשלכת חלק ממנה על הקרקע בתחנת המעבר, ללא רישיון או היתר זמני, וזאת מיולי 2013 ועד להוצאת הרישיון ביום 13.11.13 שניתן לאיסוף והובלת אשפה ופסולת, וכן בהפעלת תחנת מעבר לפסולת, ללא רישיון או היתר זמני, וללא התשתיות הנחוצות על-פי הדין, לכל אורך התקופה הרלבנטית, והכל לפי הוראות החיקוק שפורטו בכתב האישום.

עוד נקבע כי יש מקום להרשיע את הנאשמים 1 ו- 2 בגין השלכת פסולת ולכלוך לרשות הרבים, כאשר יש לייחס לנאשם 1 שלוש עבירות בעניין זה ואילו לנאשם 2 יש ליחס שתי עבירות בעניין זה.