פרק ו': תברואה

1. איסור לעסוק בעסקי ההדברה

ב- צ"א (ת"א) 33362-05-18 {המשרד להגנת הסביבה תא נ' עדיאל שגן ואח', תק-של 2018(2), 83491 (2018)} נדונה בקשה למתן צו סגירה של עסק לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים ובנוסף עתירה להתליית רישיון מדביר לפי סעיף 33 לחוק הסדרת העיסוק בהדברה תברואית ולפי סעיף 15א לחוק החומרים המסוכנים. הבקשה הוגשה סמוך לאחר הגשת כתב אישום נגד המשיבים.

על-פי עובדות כתב האישום היו המשיבים בעלים של עסק למתן שירותי הדברה שפעל תחת השם "בר הדברות" ולעיתים "זמן הדברות". כתב האישום מייחס ביצוע העבירות למשיבים וכן לשני עובדים שלהם.

המבקשת טענה כי העיסוק בהדברה נעשה שלא כדין, ללא רישיון עסק כדין, תוך שימוש ופיזור חומרים מסוכנים שחלקם אסורים לשימוש ובחלקם נעשה שימוש בניגוד להוראות, מקים חשש ממשי לפגיעה חמורה ביותר בציבור ובסביבה עד כדי מוות.

המבקשת טענה כי תכלית הצווים המבוקשים מניעתית.

בית-המשפט קבע, כי קיימות ראיות לכאורה למכביר ובעוצמה גבוהה לנטען בכתב האישום בכל הנוגע לעבירות על חוק רישוי עסקים ועל תקנות רישוי עסקים (הדברת מזיקים). התשתית הראייתית מצביעה על המשיבים כעל מי שעוסקים במשך שנים בעסק להדברה מבלי להקפיד על כללים בסיסיים של מיגון, אחסנה ואזהרת הלקוחות מפני הסיכונים. המדבירים סומכים על נסיונם המקצועי ופחות על התוויות והוראות השימוש בחומרי ההדברה כפי שנקבעו על-ידי היצרנים. עם-זאת, כתב האישום כולל גם עבירות לפי חוק החומרים המסוכנים ולפי תקנות החומרים המסוכנים (רישום תכשירים להדברת מזיקים לאדם) תשנ"ד-1994. בחומר שהוגש לעיונו של בית-המשפט לא היתה חוות-דעת המתייחסת לחומרי ההדברה כאל חומר מסוכן כהגדרתו בחוק החומרים המסוכנים.

בית-המשפט שוכנע שהמשך פעילות העסק עלולה לסכן את הציבור ועוצמת הסיכון אינה מאפשרת סעד מתון יותר מאשר סגירתו.

בית-המשפט הורה על צו לסגירת העסק בר הדברות והעסק זמן הדברות עד לתום ההליכים המשפטיים.

בנוסף, בית-המשפט אסר על המשיבים לעסוק בהדברה בין בעצמם ובין בסיוע לאחרים אלא אם יעמדו בשני התנאים הבאים במצטבר: חתימה על ערבות עצמית בסך 10,000 ש"ח לקיום התנאים הקבועים בחוק הסדרת העיסוק בהדברה תברואית, התשע"ו-2016 ובתקנות רישוי עסקים (הדברת מזיקים), התשל"ה-1975; התייצבות מעסיק בעל היתר הדברה בתוקף בבית-המשפט אשר יחתום על ערבות צד ג' לקיום התנאים הנ"ל בסך 10,000 ש"ח ויצהיר כי הוא מסכים להעסיק את המשיבים או מי מהם בתפקיד סיוע לו ומסכים לפקח על כך שיקיימו את הוראות החוק והתקנות.

2. צו סגירה מהרופא המחוזי של משרד הבריאות בשל מקרי הרעלת מתנול

ב- צ"מ (ב"ש) 1737-06-18 {אורן יעקובוב נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-של 2018(2), 63857 (2018)} נדונה בקשה לפי סעיף 22(א) בחוק רישוי עסקים {להלן: "החוק"}, במסגרתה עתר המבקש לבטל צו סגירה עליו הורה רופא המחוז במסגרת סמכותו לפי סעיף 20 בחוק.

צו הסגירה ניתן ביום 31.05.18 לעסק מסוג מרכול, שבבלות המבקש, ואשר נמצא בבאר-שבע {להלן: "העסק" או "המרכול"}.

הרקע לדברים, הוא הפרה שהפר המבקש את החוק בכך שניהל את העסק ללא רישיון ולאחר שהרופא המחוזי של משרד הבריאות {להלן: "הרופא"} התרשם שקיימת סכנה מיידית לבריאותו של הציבור.

במהלך חודש מאי האחרון התגלו שני מקרי הרעלת מתנול בבית-החולים סורוקה ועלה חשד שהרעלה זו מקורה בשתיית משקה אלכוהולי של וודקה. בעקבות מידע וחקירה התגלה העסק כמקום שבו, לפי בנו של אחד המתלוננים, נרכשו בקבוקי משקה שכזה. משרד הבריאות ערך בעסק ביקורת ונמצאו על גבי מדפי העסק 53 בקבוקים של וודקה, זהים לבקבוק שנרכש על-ידי אחד מנפגעי ההרעלה. על פניו עוררו הבקבוקים חשד כי אינם תקניים, זאת נוכח שנעדרו מהם סימני זיהוי יצרן כפי הנדרש, מילויים לא היה אחיד, מי עיבוי הצטברו בדופן פנימית של צוואר הבקבוק וסימונם היה שלא לפי התקן.

יצויין כי בסופו-של-דבר נמצא גם כי באותם בקבוקים שנלקחו מהעסק, קיים מתנול בריכוז הגבוה פי 1,341 מהמותר.

עוד לפני קבלת תוצאות בדיקות המעבדה, ועל-סמך החשד הנובע מתפיסת הבקבוקים כאמור, זומן המבקש לשימוע. הוא התבקש לספק חשבוניות ומסמכים על-מנת לאתר את מקור הזיוף, אך לא היה שיתוף פעולה, זאת ככל העולה מהליך השימוע.

בסופו של הליך השימוע, מצא הרופא כי בעסק נמכרו משקאות חריפים מזוייפים וכי הדבר מסכן במיישרין את בריאות הציבור. הרופא התרשם כי למבקש, כבעל העסק, אין כל ידע או הקפדה בנושא ניהול תקין של תחומי תברואת המזון, הוא חסר ידע ומודעות ואין לו כוונה לשינוי התנהלותו. עוד הובא בחשבון כי העסק מתנהל ללא רישיון עסק.

משכך, הורה הרופא על צו הפסקה מינהלי לפי סעיף 20 בחוק.

המבקש טען, כי בצו ההפסקה נפלו פגמים בתאריך הכותרת, הוא נערך באופן מפלה כיוון שלעסקים אחרים דומים לא הוצא צו הפסקה, מדובר בסנקציה חמורה הפוגעת בקניינו של המבקש ובפרנסת משפחות נוספות וכי אין מדובר בהליך עונשי.

בית-המשפט קבע שהרופא היה מוסמך להורות על הצו, שיקול-דעתו היה סביר בנסיבות העניין, ואף התבקש, זאת במיוחד כאשר נמצאו הממצאים והתגלתה ההתנהלות המסכנת של המבקש, ובמיוחד על רקע שאין רישיון עסק למקום.

אף שנכון היה בית-המשפט לבחון ביחד עם המבקש והרופא את האפשרות לצמצם את תוקפו של הצו, הרי שהרושם הוא שהמבקש לא מסוגל בעצמו להבטיח את מילוי התנאים וקשה לתת בו אמון שיפקח על אחרים. המבקש לא הקל על בית-המשפט לתת בו אמון נוכח שלא הקפיד קלה כחמורה על קיומו של הצו, ובכלל זה, לכל הפחות אפשר ללקוחות להיכנס למקום ואפשר שימוש במתקני העסק.

הבקשה נדחתה. צו ההפסקה המינהלי יעמוד על כנו בהתאם לתקופה הקבוע בחוק ומצופה כי המבקש ינצל את התקופה כדי להסדיר את כל הליקויים ולהבטיח קיומם של התנאים להבטחת בריאותו של הציבור, שלומו ובטיחותו.

3. בקשה לסעד זמני שעניינו דחיית ביצועו של פסק-דין לפינוי משחטה

ב- ת"א (ת"א) 51843-04-18 {אוריאל - יסכה בע"מ ואח' נ' רשות מקרקעי ישראל ואח', תק-של 2018(2), 77940 (2018)} נדונה בקשה לסעד זמני שעניינו למעשה דחיית ביצועו של פסק-דין מוסכם וחלוט לפינוי מקרקעין השייכים למדינה ובה מפעילים המבקשים משחטה רחבת היקף ללא רישיון עסק וללא היתרי בניה. זאת לאחר שכמעט וחלפה התקופה של ארבע שנים שניתנה למבקשים לצורך השלמת הפינוי, אשר הוגדר, בהסכמה, כ"ודאי וללא כל תנאי".

המבקשים מפעילים משחטה בשטחה המוניציפלי של עיריית אור יהודה {המשיבה 2}, מזה שנים. אין חולק כי המקרקעין, שבהם פועלת המשחטה היא של המדינה, ומנוהלת בידי רשות מקרקעי ישראל {המשיבה 1}.

בשנת 2013 מצאו עצמם המבקשים כתיאורם ניצבים מול צמד מהלכים שהיה בהם להביא לסגירת המשחטה, לרבות המרכז הלוגיסטי שהם מפעילים במקום: מהלך של העירייה לשלילת רישיון העסק ולהפסקת פעילות המשחטה; והליך פלילי שנקטה המדינה {המשיבה 3} בקשר עם בניה בלתי-חוקית רחבת היקף במקום.

להתמודדות עם הפעילות במישור רישיון העסק, אך על רקע שילובה עם ההליך הפלילי, הגישו המבקשים עתירה מינהלית לבית-המשפט לעניינים מינהליים. זו הובילה למעין "גישור" בין המבקשים והמשיבות כולן, וזה הוביל בתורו להסכם לפינוי מושהה עד מאד של המשחטה. לדידם של המבקשים, ההסכם כלל "פשרות כואבות", והכל מתוך תכלית עיקרית של "הבטחת רציפות פעילות המשחטה ומניעת פיטורי מאות עובדים".

ארבע השנים שנועדו לאפשר למבקשים להבטיח את רציפות פעולת המשחטה ואת פרנסתם של עובדיה בדרכן להסתיים ביום 30.06.18. ברם לטענת המבקשים משחטה חלופית אינה מוכנה, חרף מה שהגדירו המבקשים כ"עבודות אינטנסיביות".

מכתבים שונים של המבקשים, לטענתם, לא הועילו, ומכאן תובענתם, הקוראת בין יתר הסעדים המרובים בה לעיכוב הפינוי עד לחודש ינואר 2021. בגדרה - הבקשה לסעד זמני, לעיכוב הפינוי עד החלטה אחרת בהליך העיקרי, עיכוב מימוש הבטוחות, ועוד הכרוך באלה.

בית-המשפט קבע, כי סיכויי התביעה קלושים, כך לכאורה. מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים. שיקולים של שיהוי וחוסר תום-לב אף הם פועלים משמעותית לחובתם. יש להצר על כך שהמבקשים, שבפסק-הדין ניתן להם בהסכמתם פרק זמן של ארבע שנים על-מנת שיהיה בידם להקים אתר חלופי, להבטיח את רציפות פעילותם, ובעיקר למנוע פגיעה בעובדיהם {כך טענתם שלהם}, מתייצבים רגעים אחדים טרם מועד הפינוי לכאורה, ומבארים כי אתר חלופי אין, ולא יהיה בזמן הקרוב, ומכאן הארכה המבוקשת, כסעד זמני. כך הם מבקשים לגלגל לפתחן של הרשויות את האחריות לסגירתו הקרובה של המשחטה תוך פגיעה אפשרית בעובדיה ובקשורים בה, אף שהיא שהסגירה היא תולדה של פסק-הדין המוסכם {כמו גם גזר-הדין המוסכם בהליך הפלילי, שנשמט מן הבקשה}, שהמבקשים הם צד לו, ושל חלוף השנים הרבות מאז. הבקשה נדחתה.