כל הזכויות שמורות לאוצר המשפט הוצאה לאור בע"מ
www.ozar-law.co.il

ת"א 63034-11-17 (שלום) פלוני נ' איי.אי.ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ ואח'
תאריך פרסום
   04.02.21
יישוב
   בת ים
שופטת
   אידית קליימן-בלק
עורכי דין
   רונן בן צבי; רוסטי לובומסקי

ניהול שלב שמיעת הראיות, מבלי שבעל דין מניח מסד עובדתי שונה, נוסף מזה שהונח בשלב תחשיבי הנזק, מתוך אדישות או שוויון נפש לתוספת העלות שתוטל על הצד שכנגד בשל יתרת האגרה שתושת עליו בתום ההליך, נופלת להגדרה של שימוש לרעה בהליכי משפט ובניהול בלתי-מידתי של ההליך ביחס לעלותו. 

פסק-דין

 

רקע כללי והצדת הצדדים

לפניי תביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובע יליד 29/5/1952 אשר נפגע בתאונת דרכים מיום 4/5/2016 בהיותו נוסע ברכב בו נהג הנתבע 2 ואשר היה מבוטח בביטוח חובה במועדים הרלוונטים לתאונה על ידי הנתבעת 2. (להלן: "התאונה").

 

התביעה הוגשה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), תחילה רק כנגד הנתבעים 1-2 ובהמשך תוקנה (בהסכמה) על דרך צירופה של קרנית כנתבעת מס' 3 וזאת בשל טענה שהעלתה הנתבעת 1 להיעדר רשיון נהיגה תקף של הנתבע 2. בהמשך ההליך ולאחר בירור, נטלה הנתבעת 1 את החבות והודתה בקיומו של כיסוי ביטוחי תקף, וכפועל יוצא הסכימו התובע וקרנית על דחיית התביעה כנגד קרנית ללא צו להוצאות. [ראה הודעת הנתבעת 1 מיום 5/3/20 בקשה מס' 26 וכן פסק הדין הדוחה התביעה כנגד קרנית (הנתבעת 3 דאז) מיום 31/5/20].

 

משכך, ועם מתן פסק הדין הדוחה את התביעה כנגד קרנית, אין עוד מחלוקת בנוגע לסוגיית החבות וקיומו של כיסוי ביטוחי תקף לתאונה. משכך, הדיון להלן יעסוק אך ורק בשאלת גובה הנזק.

 

שיעור הנכות הרפואית

1. ממקום התאונה פונה התובע לחדר מיון של בית איכילוב שם אובחנה פגיעת "וויפלש" (צליפת שוט) צווארי ומתני. התובע המשיך טיפול ומעקב במסגרת קופת חולים והופנה לטיפולי פיזיוטרפיה וביצע בדיקות הדמיה על פי הפניית רופאיו המטפלים אשר הדגימו, בין היתר, שינויים ניווניים מפושטים בעמוד שדרה צווארי ומתני.

 

2. לבדיקת התובע מונה מטעם בית המשפט מומחה רפואי בתחום האורטופדי ד"ר עמיהוד אשר בחוות דעתו מיום 26/3/2019 קבע כי לתובע נכות רפואית בשיעור 10% ע"ש צווארי ו-15% ע"ש מתני ובסך משוקלל של 23.5% מתוכה מחצית מיוחסת לעברו הרפואי העשיר של התובע בקשר לבעיות בעמוד השדרה אשר אינם תוצאת התאונה. לסיכום קובע המומחה כי בקשר סיבתי לתאונה נגרמו לתובע 5% ע"ש צווארי ועוד 7.5% ע"ש מתני ובסך משוקלל של 12.12% נכות רפואית. באשר להמשך טיפול רפואי ציין המומחה בסייפה לחוות דעתו: "מציע שיטופל במסגרת מרפאת כאב בבית חולים איכילוב".

 

3. אף לא מי מהצדדים שלח אל המומחה שאלות הבהרה ובישיבה המסכמת לפני מועד ההוכחות הודיע בא כוחו (הקודם) של התובע כי בכוונתו לזמן את המומחה לחקירה. ואולם המומחה לא זומן ובפתח הדיון היום הודיע ב"כ (הנוכחי) של התובע כי החליטו לוותר על זימונו, בין היתר, בשל "הסיכויים הלא גבוהים" לשנות את ממצאי חוות דעתו וקביעותיו.

 

4. במצב דברים זה, לא נותר אלא לאמץ את קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט. בעניין זה אפנה להלכה בעניין ע"א 293/88 יצחק ניימן בע"מ נ' מונטי רבי (פורסם בנבו) בנוגע למומחה בית משפט:

 

"... משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת.אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." (הדגשה אינה במקור-א.ב).

 

5. ראה גם ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח המגן מיום 23/8/07 (סעיף 7): "לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה".

 

הפסדי השתכרות: האם הוכח כי התובע עבד והשתכר עובר לתאונה?

6. התובע היה בן 64 במועד התאונה והינו בן 68.5 כיום. אין חולק כי התובע היה פנסיונר של צה"ל עוד החל מ- 4/1995, קרי 21 שנים עובר לתאונה (יצא לפנסיה צהלית בגיל 43). התובע טוען בסיכומיו (המפנים לתחשיב הנזק) להפסדי שכר מלאים לתקופת העבר דהיינו: ממועד התאונה ועד הגיעו לגיל פרישה (67). לטענתו, החישוב מבוסס על בסיס שכר בסך 6,000 ₪ לחודש לפי אובדן שכר מלא, שכן מאז התאונה לא שב לעבודה כלשהי, וזאת למשך 3 שנים עד הגיעו לגיל 67. לשיטתו, ההפסד מגיע לסך 150,000 ₪ בצירוף 12.5% פנסיה, ובסך כולל של 168,750 ₪. הנתבעת מכחישה טענה זו וטוענת כי התובע לא עבד ולא השתכר בעבודה כלשהי שנים רבות עובר לתאונה ועל כן אינו זכאי לפיצוי כלשהו בגין הפסדי השתכרות.

 

7. גורס התובע בתצהירו כי מאז יציאתו לפנסיה עבד בעבודות שונות עד שבשנת 2005 החל לעבוד אצל הנתבע 2, נהג הרכב המעורב בתאונה דנן, ועבד אצלו עד לקרות כפועל בעבודות של "התקנת צלחות לווין, מצלמות במעגל סגור, בית חכם, אינטרקום חשמל ואינסטלציה ועבודות שיפוצים" בשכר יומי של 300 ₪ ליום עבודה או לפי התקנה (סעיף 7 לתצהירו). אין חולק כי טענה זו אינה מגובה בתלושי שכר כלשהם או בדווח כלשהו לרשויות המס או הביטוח הלאומי. אדרבא, מדו"ח ענף רציפות ביטוח שצירף התובע בעצמו למוצגיו עולה כי הפעם האחרונה עובר לתאונה שנרשם כי עבד כשכיר, היה חודש בודד ב- 9/11. משכך, מאז 2011 ועד לתאונה במשך 4 שנים רשום התובע במל"ל כמקבל פנסיה בלבד (מצה"ל). אלא מאי? טוען התובע כי במשך כל השנים שעבר אצל הנתבע 2, זה האחרון שילם לו "בשחור", לא הוציא לו תלושי שכר ולא ביטח אותו בביטוח הלאומי (סעיף 6 לתצהירו).

 

8. האם צלח התובע להוכיח טענתו זו במסגרת המסד הראייתי שהונח בפני בית המשפט? זו השאלה העיקרית שבמוקד המחלוקת בין הצדדים בתיק זה אשר תידון להלן ואולם בטרם נצלול לראיות שהובאו בתיק זה, שכבר נקדים ונאמר כוללת את עדותו של התובע בלבד, נזכיר מושכלות יסוד בכל הנוגע להלכה הפסוקה בעניין הנטל הראייתי הדרוש להוכחת מה שמכונה "הכנסה שחורה" בתביעות נזקי גוף.

 

הנטל הראייתי הרובץ לפתחו של הניזוק להוכחת "הכנסה שחורה" בתביעות נזקי גוף

9. הלכה פסוקה כי במקרה כגון דא, בו טוען התובע להכנסה משכר שלא דווח לרשויות המס, יש צורך בראיות מוצקות שההכנסות אכן התקבלו והועלמו מרשויות המס. אין די בטענה בעלמא, אלא יש צורך בראיות כבדות משקל ואמינות מעל כל ספק. ראה ע"א 200/63 צוף נ. אושפיז פד"י יז 2400 עמ' 2405-2406 שם נאמר על ידי הנשיא אגרנט:

 

" אילו למשל עלה בידי התובע להוכיח בראיות, שהן נעלות מכל ספק, שהוא רימה את פקיד השומה ושלמעשה הייתה הכנסתו גדולה מזו שעליה הצהיר בהצהרתו למס הכנסה, ודאי יהא בית המשפט חייב לפסוק לו את נזקו...ואילו התובע שאין לו ראיות על הכנסתו הקודמת מלבד עדותו הוא (ועדויות אחרות שאף הן אינן נקיות מחשד) עלול הוא להיכשל בהוכחת תביעתו..." (הדגשה שלי-א.ב)

 

10. ראה גם ע"א 813/81 ציון בע"מ נ. בוסקילה פ"ד לח (4) 785 בעמ' 2404 נאמר על ידי המשנה לנשיא בן פורת כדלקמן:

 

" אין זה מדויק לומר שהצהרה למס הכנסה או לגוף אחר הסותרת  עדות אחרת, היא מעין השתק או הודאה מצד המצהיר, המחייבת אותו בבואו לתבוע פיצויים. אולם אם אין לתובע ראיות על הכנסתו לאמיתה, כשעליו להודות שבמקום אחר כמו לפני פקיד השומה, הצהיר על הכנסה נמוכה יותר או כשהוא מבקש להסתיר את הצהרותיו למס הכנסה מעיני בית המשפט הדן בתביעתו, כי אז עלול הוא להיכשל בהוכחות תביעתו..." הדגשה שלי-א.ב)

 

11. גם ע"א 5794/94 אררט נ. בן שבח פ"ד נ"א (3) 489 נפסק על ידי כב' השופט אור כדלקמן:

 

"... שותף אני לגישה על פיה יש לבחון בחון היטב את ראיותיו של מי שמבקש להסתמך , לצורך חישוב סכום הפיצויים המגיעים לו, על הכנסה בשיעור גבוה מאשר עליו הצהיר לשלטונות המס. מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עימו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי ככל הנראה, כשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת.." הדגשה שלי-א.ב)

 

12. ראה גם ת.א. (מחוזי-ת"א) 8/88 חנה קלפנר נ. המגן בע"מ מ- 22/6/92 שניתן ע"י כב' השופט שטרוזמן- (לא פורסם). גם שם טענה האלמנה להכנסות לא מדווחות של בעלה המנוח בעסקי הובלות. באשר לנטל הוכחת הטענה ומשקל בני משפחה המעידים בעניין, ראה עמ' 4 לפסק הדין:"... בהיעדר ראיות ברורות בית המשפט אינו צריך לצאת מגדרו כדי להעריך, במקום לקבוע על פי ראיות, את ההכנסות הבלתי מדווחות שלא בא זכרן בדיווחיו של המנוח למס הכנסה..."

 

13. ומן הכלל אל הפרט; אקדים את המאוחר ואומר כבר עתה כי דרישת התובע לפיצוי בגין ראש הנזק של הפסדי שכר לעבר, שהינו כידוע נזק מיוחד הדורש ראיות להפסד בעין, דינה להידחות מניה וביה שכן אין לה על מה שתסמוך; התובע לא הוכיח כי בכלל עבד והשתכר בשנים שקדמו לתאונה. למעשה, דו"ח רציפות הביטוח שצירף מוכיח את ההיפך. טענתו היחידה המבוססת על "הכנסה שחורה" לא הוכחה ולו בבדל ראיה, שלא נאמר: כלל לא עמדה בנטל הראייתי הכבד הנדרש בפסיקה להוכחת "הכנסה שחורה". ובמה הדברים אמורים?

 

א. דו"ח ענף רציפות ביטוח- אותו צירף התובע למוצגיו עולה כי החל מ- 9/11 התובע מדווח כמי שמקבל פנסיה בלבד. אין כל נתון או רישום כל הכנסה מיגיעת כפיים, בין אם כשכיר ובין אם כעצמאי.

 

ב. אי זימון ולו לקוח אחד עבורו ביצע התובע לטענתו עבודות בשכר בשרות עבודתו אצל הנתבע 2 כביכול- מלבד עדותו של התובע, לא זימן התובע עד כלשהו להוכיח טענתו כי עבד והתפרנס מיגיעת כפיו עובר לתאונה. אדרבא, התובע בעצמו מזכיר בתצהירו לקוחות עבורם ביצע, כביכול, עבודות ביניהם: מלון הורדוס בים המלח, עבודה בחדרה אצל רופא שיניים אשר התובע אפילו טרח לציין את שמו וכתובתו בסעיף 9 לתצהירו, גיסו של הנתבע 2, טען כי עבד "בהרכבת ממירים בהרצליה פיתוח והעברת מחסנים ממקום למקום" (סעיף 10 לתצהיר), ואולם התובע לא טרח לזמן אף לא מי מלקוחות אלו כתימוכין לטענתו. בחקירתו, עת נשאל לפשר הדבר, הלין על כך שלא הצליח לאתר את הרופא שכן הוא לא זמין בנייד ואף הציע לבית המשפט לנסות ולזמנו בעצמו. ונזכיר, "הסבר" זה ניתן בנשימה אחת עם האמור בסעיף 9 לתצהיר שם ציין את שמו וכתובתו המלאים של העד ואף הדגיש בתצהיר כי בכוונתו לזמנו, כוונה שלא יצאה מן ההצהרה אל הפועל.

 

ג. אי זימון הנתבע 2 אשר התובע טוען כי היה מעסיקו של התובע שנים רבות עד לתאונה-התובע טען לאורך כל המשפט החל מההליכים המקדמיים ועד הלום כי עבד אצל הנתבע 2 וכי התאונה מושא התובענה ארעה בדרכם של השניים לעבודה, ללקוח של הנתבע 2 באשדוד (סעיף 3 לתצהיר). אלא שהתובע לא טרח לזמן את הנתבע 2 כעד מטעמו להוכחת טענתו זו ולא בכדי. הטעם לכך הוא כי התובע ידע ידוע היטב כי הנתבע 2, מכחיש טענה זו של התובע מכל וכל שהרי כבר במעמד ישיבת קדם המשפט מיום 29/1/20 הסביר הנתבע 2 כי הוא לא זוכר מתי העסיק את התובע, ציין כי אמנם העסיק את התובע בעבר "לפני המון שנים במשך 3-4 חודשים עד שהתובע טס לחו"ל" ובזמן הזה שילם ודיווח הכל כחוק (עמ' 1 לפרוטוקול ישיבת קדם המשפט). אכן בדו"ח רציפות של המל"ל עולה כי קיים דיווח של חודש עבודה אחד ב- 4/2010 הוא הועסק התובע על ידי הנתבע 2. ויודגש: חודש אחד בודד שש שנים עובר לתאונה, הא ותו לאו. התובע ביודעו שזו עמדתו של הנתבע 2, עליה אף חזר וביתר שאת במסגרת תצהיר התשובות לשאלון ששלח אליו התובע, לא טרח לזמנו לעדות כעד מטעמו מהטעם הפשוט: כי ידע שהעד הנ"ל לא זו בלבד שלא יתמוך בגרסתו אלא למעשה יקעקע את גרסת התובע מאחר והוא טוען את ההיפך הגמור. גם מטעם זה לא היה כל מקום להיעתר לבקשת התובע לדחות את מועד גמר ההוכחות למועד מאוחר יותר וזאת מלבד הנימוקים הדיוניים שציינתי בהחלטתי במעמד הדיון, עת הועלתה הבקשה, שמפאת קוצר היריעה לא מצאתי לנכון לשוב עליהם בשנית.

 

אם לא די בכך, בחקירתו של התובע עלה כי הלה הגיש כנגד הנתבע 2 תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בכל הנוגע ליחסי עובד-מעסיק ואולם גם תביעה זו לא טרח התובע להגיש ולצרף לראיותיו ואף לא ציין את דבר קיומה כמו גם היכן עומדת מבחינת בירורה, מה שייתכן ויכול היה לשפוך אור על טענותיו בכל הקשור למארג היחסים מול הנתבע 2, אותו כאמור לא טרח לזמן לעדות.

 

ההלכה בנוגע למשמעות של אי הבאת ראיה שנמצאת ברשותו או בהישג ידו של בעל דין, או אי זימון עד שלו עשויה או צריכה להיות ידיעה אישית לגבי הסוגיה שבמחלוקת, ידועה והינה בבחינת הלכה פסוקה. ראה בעניין זה בספרו של קדמי, על הראיות - חלק שלישי (תשס"ד, 2003), 1649: "דין ההימנעות כדין ההודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע". דברים אלו נפסקו עוד בע"א 27/91 קבלו נ' שמעון עבודות מתכת, פ"ד מט(1) 450, 457 שם נאמר:"...הימנעות מלהביא ראיה רלוונטית תוביל את בית המשפט למסקנה, שאילו הובאה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה..."

 

ד. אי צירוף תדפיסי חשבון בנק המעידים על הפקדות של משכורת מידי חודש בחודשו- זוהי דרך נוספת העומדת לרשות הניזוק להוכיח קיומה של הכנסה רצופה ומתמשכת על פני שנים אף אם לא דווחה לרשויות המס כמתחייב בחוק, כפי שטוען התובע (משנת 2005 ועד לתאונה וכדברי התובע בדיון מיום 29/1/20: "עבדתי אצלו 12 שנה"). מאומה מזה לא נעשה, אפילו לא ביחס לחלק מהתקופה ולו על מנת להראות הכנסה כלשהי, עיתית וקבועה לחשבון. כאמור, ללא הסבר המניח את הדעת. אם לא די בזאת, במידע שסיפק התובע בצורה ספונטנית מבלי שנשאל על כך בכלל, ציין כי לנתבע 2 יש רו"ח אשר טיפל בענייניו ברם התובע לא עשה כל ניסיון לזמנו לעדות ("רואה חשבון שלו נמצא ביבנה הוא אמר אל תדאג הכל יהיה בסדר התלושים אצלי. לא עבדתי בשחור..."- עמ' 11 לפרוטוקול).

 

ה. חוסר מהימנות בגרסת התובע אשר סתר את עצמו חזיתית - התובע הרבה לספר דברים עליהם לא נשאל כלל, התרעם על כך שהינו עומד לחקירה בעוד שנמנע ממנו, כביכול, לחקור את הנתבע 2, אותו נזכיר כי התובע כלל לא טרח לזמן עדות, נהג בווכחנות הן מול ב"כ הנתבעת עת שחקר אותו והן מול בית המשפט, אשר נדרש שוב ושוב לקרוא לו לסדר ולא שעה להסבריו של בית המשפט כיצד על בעל דין לנהוג באולם בית המשפט בכלל ובמהלך חקירה נגדית בפרט. ביני לביני, סתר התובע עצמו בלי משים ולהלן אציין רק שתי סתירות מהותיות לענייננו: האחת, בתצהיר עדותו הראשית טען כי התאונה ארעה במסגרת תאונת עבודה עת היו השניים בדרכם ללקוח באשדוד (סעיף 3 לתצהיר) בעוד שבסעיף 36 לתצהיר התשובות לשאלון מיום 9/10/18 שנשלח אליו בשעתו מטעם הנתבעת (צורף למוצגיה), השיב כי היה לא היה מדובר בתאונת עבודה אלא מדובר היה בנסיעה פרטית. כאשר התבקש ליתן הסבר לסתירה זו השיב כי מה שנרשם בתצהיר התשובות לא נכון והוא לא קרא אותו וחתם "בלנקו". השניה, בתצהיר עדותו הראשית טען כי עבד אצל הנתבע 2 "בשחור" (סעיף 6 לתצהיר) בעוד שבאותה נשימה בחקירתו טען הפוך עת טען: "לא עבדתי בשחור. זה שקר מה שהוא אומר" (עמ' 11 לפרוטוקול).

 

14. לאור המקובץ לעיל, באתי למסקנה כי גרסתו של התובע אינה אמינה, התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי עבד והשתכר בשנים שקדמו לתאונה בכלל, לא כל שכן את הסכומים להם טען בעלמא בתחשיב הנזק וללא כל עיגון או אחיזה במסד הראייתי שהונח בפניי, בפרט.

 

עזרת זולת והוצאות

15. הוא הדין לגבי ראשי הנזק של עזרת זולת והוצאות שלא בא זכרם, אף לא בתצהיר העדות הראשית של התובע עצמו ודומה כי נזנחו על ידו. למותר לציין כי בשלב הראיות, להבדיל משלב מתן הצעת פשה לאחר תחשיבי נזק, לא ניתן להסתפק בהפניה סתמית לתחשיב נזק הנטען אף הוא בצורה של אומדנה וללא בסיס ראייתי.

 

16. מעבר לצורך, יצויין כי שאלת הצורך בטיפולים רפואיים בכלל, ומעבר לסל הבריאות בפרט, טעונה הוכחה באמצעות המומחה הרפואי. בענייננו, המלצה המומחה להמשך טיפול רפואי הינה במסגרת בית חולים איכילוב שם נבדק וטופל לאחר התאונה, טיפול הכלול בסל. התובע המציא שלוש קבלות ספורדיות של הוצאות רפואיות בסך של כ- 200 ₪ והשיב כי לא פנה לקבל החזר מקופת חולים. עם זאת, ראיתי לנכון לפסוק פיצוי גלובלי לעבר בגין הוצאות בהן נשא ו/או יישא התובע מעבר לסל הבריאות, לרבות הוצאות נסיעה לביקורים בפני רופאיו המטפלים, בסך גלובלי של 5,000 ₪.

 

כאב וסבל

17. אין חולק בין הצדדים כי התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל לפי 12.12% נכות ובניכוי גיל, אשר לפי תוכנת "המשערכת" מגיע לסך של 15,000 ₪.

 

סיכום לפי ראשי הנזק:

א. כאב וסבל 15,000 ₪.

ב. הוצאות רפואיות ונסיעות-גלובלי 5,000 ₪.

ג. סה"כ: 20,000 ₪.

 

חוסר מידתיות בניהול ההליך עד תומו וכפועל יוצא- על מי יש להטיל את המחצית השניה של אגרה בגין שמיעת הראיות?

18. בתיק זה, כמקובל במחוזותינו, הוגשו תחשיבי נזק ונשלחה הצעת פשרה לצדדים אשר זהה לחלוטין לסכום שנפסק לעיל. התובע סירב להצעה. מנגד, הנתבעת בפתח הדיון נתנה הסכמתה להצעת הפשרה שעל הפרק במטרה למנוע את שמיעת הראיות מה שכרוך בפסיקת הוצאות בגין מחצית שניה של אגרת בית משפט, שאינה מבוטלת בנסיבות, לא כל שכן לאור שוויו של התיק.

 

19. אפתח ואומר כי אין ולא יכול להיות חולק על כך כי בעל דין אינו מחוייב לקבל הצעת פשרה וכי כל בעל דין זכאי לקבל את יומו בבית המשפט במטרה להוכיח כי נזקיו גבוהים מאלו שהוערכו בשלב הפשרה. ואולם זכות זו אינה עומדת בחלל ריק באופן שאינה תלויה בדבר. עמידה על זכות זו, אף היא צריך שתיעשה במידה הראויה ותוך הקפדה לבל ייפגעו זכויות הצד שכנגד בכל הנוגע להעמסת עלויות ניהול הליך עליו, רק מתוך הנחת מוצא כי הנתבעת ממילא תידרש לשלם פיצוי כלשהו בתום ההליך ואזי ממילא היא זו שתישא ביתרת האגרה ואזי לכאורה אין לתובע הניזוק "מה להפסיד" גם אם ידחה ההצעה ויעמוד על ניהול ההליך עד תומו. גישה אחרונה זו הינה בבחינת שימוש לרעה בהליכי משפט ולא ניתן להשלים עימה.

 

20. מצופה מבעל דין, אשר דוחה הצעת פשרה ומבקש לקיים הליך של שמיעת ראיות, כי ייעשה כן לאחר שבחן היטב ובכובד ראש את המצב המשפטי לאשורו, לרבות המסד הראייתי שיכול להניח בפני בית המשפט להוכחת טענותיו. במקרה דנן, התובע הודיע על כוונתו לזמן את המומחה לחקירה על חוות דעתו, ברם חזר בו והודיע על וויתור החקירה רק בפתח הדיון. בנוסף וכאמור לעיל, התובע לא המציא ראיות כלשהן להשתכרות בשנים שקדמו לתאונה, בין אם בצורה חוקית תוך כדי דיווח לרשויות המס ובין אם מדובר "בהכנסה שחורה". עינינו הרואות, אפוא, כי התובע לא הצביע בראיותיו על מסד עובדתי חדש שלא עמד בפני בית המשפט בעת הכנת ההצעה בשלב התחשיבים. במצב דברים זה, ובשים לב לנתוני התובענה: גילו של התובע (בן 64 במועד התאונה ובן 68.5 כיום, העובדה כי לא הובאו כל ראיות לגבי ראש הנזק של הפסד השתכרות, כאשר יתר ראשי הנזק (הוצאות ועזרה) הינם ממילא ראש נזק אשר בהיעדר ראיות קונקרטיות על הוצאה בעין, מוערכים על דרך האומדנה על ידי בית המשפט וראש הנזק של כאב וסבל כלל אינו במחלוקת- תובענה זו לא הייתה צריכה להגיע לשלב של שמיעת ראיות, מה שהיה כרוך באובדן זמן שיפוטי יקר ערך והעמסת הוצאות משפט שלא לצורך על ההליך, בדמות יתרת אגרה לאחר שמיעת ראיות.

 

21. במצב דברים זה, שומה היה על התובע לסיים התובענה בטרם שמיעת ראיות, ברוח ההצעה שנשלחה לצדדים לאחר השלב של תחשיבי נזק או למצער על דרך הפשרה לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים. אשוב ואדגיש, התובע לא העמיד בפני בית המשפט מסד עובדתי כלשהו שיש בכוחו "להפוך את הקערה על פיה" באופן שמשנה את ההצעה שניתנה לצדדים בשלב התחשיבים. עמידתו הדווקנית של התובע על ניהול ההליך עד תומו, ביודעו כי אין בכוונתו לחקור את המומחה ואין בכוונתו להמציא מסד ראייתי או לזמן עדים כלשהם להוכיח טענתו בנוגע להכנסות שהשתכר עובר לתאונה, מהווה ניהול בלתי מידתי של ההליך.

 

22. מסקנתי זו עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד שנקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ובעיקר מכוונים דבריי לסעיף  4 לתקנות שזו לשונו: "לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט ובכלל זה פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או מורכבותו".  (הדגשה שלי- א.ב).

 

23. ניהול שלב שמיעת הראיות, מבלי שבעל דין מניח מסד עובדתי שונה, נוסף מזה שהונח בשלב תחשיבי הנזק, מתוך אדישות או שוויון נפש לתוספת העלות שתוטל על הצד שכנגד בשל יתרת האגרה שתושת עליו בתום ההליך, נופלת לשיטתי להגדרה של שימוש לרעה בהליכי משפט ובניהול בלתי מידתי של ההליך ביחס לעלותו.

 

24. בעניין מידתיות בניהול הליך משפטי, יפים דבריו של כבוד השופט זילברטל בעניין רע"א 646/14 אשטרום חברת קבלנות בע"מ נ' ניו קופל בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקה 9 (8.5.14):

 

"גם מימוש זכות דיונית צריך להיעשות על-פי עקרון המידתיות, במידה שאינה עולה על הנדרש במכלול הנסיבות (ובהן, בין היתר - סוג ההליך, שווי נשוא ההליך, מיהות בעלי הדין, מועד היווצרות העילה נושא ההליך, סוג הנזק: גוף או רכוש וכיוצ"ב, אופי הזכות הנפגעת, הסוגיה המשפטית בה מדובר, טיב הטענות הערעוריות, השלכות הרוחב שיש להכרעה במחלוקת ומספר הערכאות שכבר דנו בנושא). חריגה ממשית מעקרון המידתיות עלולה במקרים מסוימים לעלות כדי שימוש לרעה בהליכי משפט ועילה לחיוב בהוצאות, אף לאוצר המדינה, שכן מהלך כאמור גורם לעומס מיותר על מערכת המשפט ולפגיעה באותם מתדיינים המנהלים הליכים לגיטימיים והממתינים ליומם בבית המשפט, כשהטיפול בעניינם משתהה ונדחה נוכח הצורך לעסוק בהליכי סרק. זו המשמעות האמיתית של הביטוי השחוק 'זמנו היקר של בית המשפט', שלאמיתו של דבר הוא זמנו היקר של ציבור המתדיינים ולא של בית המשפט, שאינו אלא נאמנו של ציבור זה, וזמנם של אותם בעלי דין נמסר כפקדון בידיו ואין הוא רשאי למחול בשמם על השחתתו לשווא..."(הדגשה אינה במקור- א.ב)

 

25. ראה גם ע"א 2517/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת עלית, פ"ד ס(1) עמ ' 600:

 

"... ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ולמהותו, שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות-יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה ... פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו..." (הדגשה אינה במקור).

 

26. אשר על כן, באתי למסקנה כי בשים לב לאופן ניהול ההליך בתיק זה, יש לחלק את יתרת האגרה בתיק זה בין התובע לנתבעת באופן שהתובע ישא ב- 2/3 מיתרת האגרה והנתבעת ב- 1/3. אפנה בעניין זה אפנה לפסק דינו של כב' השופט רם וינוגרד בת.א (שלום י-ם) 9513-05, גייפמן נטליה נ' איילון (ירושלים) 4.1.07 , סעיפים 14,16:

 

"... מאחר והתובעת דחתה את הסכום שהוצע לה, תשא הנתבעת לכאורה בתשלום יתרת האגרה. סכום זה מסתכם, בתובענות שהוגשו על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בכ- 5,000 ₪. לו היתה התובעת נעתרת להצעה, היתה הנתבעת נושאת באגרה ששיעורה שליש בלבד משיעור החלק השני של האגרה. מכאן כי ניהול התובענה גרר הוצאות מוגדלות של הנתבעת. בנסיבות אלה, וכאשר התובעת לא זכתה בסכום העולה על המוצע, והתברר למפרע כי ניהול התובענה לא גרם אלא להכברת הוצאות על הנתבעת, הרי שיש להביא גם תוצאה זו במסגרת שיקוליו של בית המשפט ולא לחייב את הנתבעת באגרה בשיעור העולה על זה בו היתה מחוייבת לו התובעת היתה מבקשת לקבל את הסכום שהופקד... לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין ישאו הנתבעים בחלק היחסי של האגרה שהיה מושת עליהם אם התובענה היתה נגמרת בפשרה. ביתרת האגרה (שני השלישים הנוספים) תשא התובעת..." (הדגשה אינה במקור- א.ב)

 

סוף דבר

27. הנתבעת תשלם לתובע סך של 20,000 ₪. על סכום פסק הדין יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק ואגרה.

 

28. סכום פסק הדין, ישולם לתובע על ידי הנתבעת, תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

 

29. ביתרת האגרה/מחצית שניה של האגרה, תפעל המזכירות בהתאם לאמור בסעיף 26 לעיל.

 

ניתן היום,  כ"ב שבט תשפ"א, 04 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.


כל הזכויות שמורות לאוצר המשפט הוצאה לאור בע"מ