פרק י"א: נפקותו של סעיף 79(א) לחוק המקרקעין

סעיף 3 לחוק המקרקעין קובע כי שכירות מקרקעין היא זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם שלא לצמיתות. שכירות לתקופה שלמעלה מחמש שנים הינה "חכירה".

סעיף 6 לחוק המקרקעין מגדיר עסקה במקרקעין כהקנייה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין לפי רצון המקנה.

הכלל הוא, כי התחייבות לעשות עסקת שכירות טעונה מסמך בכתב {ראה סעיף 8 לחוק המקרקעין}. סעיף זה הוא סעיף בו דרישת הכתב הינה מהותית. החריג לכלל מצוי בסעיף 79(א) לחוק המקרקעין, אשר מסייג את דרישת הכתב המהותית לשכירות לתקופה שאינה עולה על חמש שנים. כך או אחרת, סעיף 79(ב) לחוק המקרקעין מסייג את הסייג וקובע, כהאי לישנא:

"הוראות סעיף-קטן (א) לא יחולו על שכירות שיש עימה ברירה להאריך את תקופתה לתקופה כוללת העולה על חמש שנים, ולא על שכירות שתקופתה, כולה או מקצתה, חלה כעבור חמש שנים מגמירת חוזה השכירות."

אשר-על-כן, כאשר דרישת הצורה היא מהותית, הרי שאם אין כתב, קרי, הדרישה לא מתקיימת, אין חוזה.

ככלל, תקופת השכירות היא כפי שזו נקבעה בהסכם על-ידי הצדדים. אולם, אם השכירות המשיכה להתקיים לאחר תום התקופה שהוסכם עליה מבלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על-ידי מתן הודעה לצד השני {ראו סעיף 19(א) לחוק השכירות והשאילה} במקרה בו ניתנה הודעה על סיום השכירות על-ידי אחד מן הצדדים, תסתיים השכירות בתום התקופה המתחילה לאחר מתן ההודעה, אם דמי השכירות נקבעו לתקופות קצובות, או תוך שלושה חודשים - לפי המועד הקצר יותר. בכל מקרה אחר, תסתיים השכירות במועד שנקבע לכך בהודעה, ואם מועד זה הוא בלתי-סביר - תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה {ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר בציוד בניה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.