פרק י': שאילה

1. מהות השאילה (סעיף 26 לחוק)

סעיף 26 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 קובע כדלקמן:

"26. מהות השאילה

שאילה היא זכות להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות, כשהזכות הוקנתה שלא בתמורה."

בדברי ההסבר לסעיף 26 לחוק (סעיף 24 להצעת החוק) בהצעת החוק נאמר:

"הגדרה של השאלה בסעיף-קטן (א) מתאימה להגדרת שכירות בסעיף 1, פרט לעובדה שזכות השואל מוקנית לו ללא תשלום מצידו. הלכות ההשאלה מקבילות להלכות השכירות, אולם אין בהן מקום להוראות בדבר חובת התיקון, תשלום דמי השכירות או הרחבת אפשרות השימוש. הנחה היא שהמשאיל לא לקח על עצמו אחריות לאי-התאמה, אלא אם ידע עליה בזמן גמירת החוזה והשואל לא ידע עליה, והנחה שניה היא שהמשאיל שמר לעצמו את הזכות לבטל את ההשאלה אם דרוש לו המושאל לצורך עצמו, או שמת השואל."

ב- ע"א 318/83 {אגוזי שפע בע"מ (בפירוק) נ' אוגניון שיבר, פ"ד לט(4), 322 (1985)} נקבע:

"חוק המקרקעין מכיל רשימה של זכויות במקרקעין: בעלות, שכירות, משכנתא, זיקת הנאה וזכות קדימה, המושג "רשות" אינו נכלל ברשימה זו. זאת ועוד, סעיף 161 לחוק המקרקעין קובע, כי "אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק". למיטב ידיעתי, אין באף חוק הוראה הקובעת זכות במקרקעין שעניינה "רשות", אם כי ברור, שטענה כגון "קיבלתי רשות או רישיון" עודנה הגנה טובה במקרים מסויימים, כגון להדיפת תביעה בגין הסגת גבול... אף עניינית ספק אם יש מקום להכיר בקיומה של זכות מסוג "רשות", כאשר חוק המקרקעין מגדיר "שכירות", "שאילה" ו"זיקת הנאה" הגדרה רחבה וגמישה. למשל, "זיקת הנאה" היא שעבוד מקרקעין להנאה, שאין עמו זכות להחזיק בהם: סעיף 5 לחוק המקרקעין. "שכירות" מקרקעין היא זכות, שהוקנתה בתמורה להחזיק ולהשתמש בהם שלא לצמיתות (סעיף 3 לחוק המקרקעין);

ובאין תמורה לפנינו "שאילה": סעיף 83 לחוק המקרקעין וסעיף 26 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971. לכאורה, קשה להלום מצב, שלא ייכנס בדל"ת אמות ההסדר האמור לעיל, בעיקר אם נוסיף להגדרות ולהוראות דלעיל גם את דיני עשיית עושר ולא במשפט ובמקרה מתאים ונדיר - אף את דיני ההשתק.

קיימת דעת מלומדים, שלפיה דן חוק המקרקעין אך ורק בזכויות קניין, ועל-כן ניתן אולי להכיר בזכות להחזקה בתמורה, שאינה בגדר שכירות : י' ויסמן, חוק המקרקעין תשכ"ט-1969 - מגמות והישגים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, תש"ל), 61.

מסופקתני, אם זה המצב לאשורו. גם אם רצוי להכיר בקיום זכויות אישיות להחזיק ולהשתמש במקרקעין מחוץ למסגרת דיני השכירות - ואיני נוקטת עמדה בנושא - עניין הוא למחוקק לענות בו. מכל מקום, אין לפתוח פתח לעקיפת הוראתו הקוגנטית של סעיף 22 לחוק השכירות והשאילה, הקובע...

תפקיד הפסיקה הוא יישום דבר החקיקה ומניעת עקיפתו: השווה ד"ר י' זוסמן, "תום-לב' בדיני חוזים - הזיקה לדין הגרמני" עיוני משפט ו (תשל"ח-ל"ט), 485.

עמדתי זו עולה בקנה אחד גם עם הוראות חוק המקרקעין בעניין רישום עסקאות. המגמה העיקרית של המחוקק בתחום זה היתה להנהיג שיטת רישום, אשר תבטיח, כי כל הזכויות במקרקעין ישתקפו ברישימים שבפנקסי המקרקעין. בצדק מעיר פרופ' ויסמן, שמגמה זו לא הוגשמה במלואה (ספרו הנ"ל, בעמ' 87), אך בוודאי אין להוסיף זכויות במקרקעין, שקיומן אינו מותנה ברישום בפנקסי המקרקעין, מעבר לאלו שכבר קיימות במפורש."

2. הסכם שאילה הוא עסקה במקרקעין אך אינו מחייב רישום

ב- תמ"ש (ת"א) 212970/96 {ח' מ. ואח' נ' א' ה. ואח', תק-מש 2001(2), 67 (2001)} קבע בית-המשפט כי הסכם שאילה היא עסקה במקרקעין, אך אין חובה לרשום את עיסקת השאילה בפנקס המקרקעין.

3. תחולת סעיפים (סעיף 27 לחוק)

3.1 סעיף 27 לחוק לפני תיקון 2017

סעיף 27 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1974, לפני התיקון, קובע כדלקמן:

"27. תחולת סעיפים

הוראות סעיפים 2 עד 5, 11, 12, 17, 18, 20, 21 ו- 25 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על שאילה."

ב- ת"א (ת"א) 59250-07 {מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל נ' עיון יצחק ואח', תק-של 2011(2), 119273 (2011)} קבע בית-המשפט כי על-פי האמור בסעיף 27 לחוק השכירות והשאילה, הוראות סעיף 21 לחוק זה יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על "שאילה", וסעיף 21 הנ"ל קובע כי המשכיר, כולל השואל, רשאי להעביר לאחר את זכויותיו במושכר.

3.2 סעיף 27 לחוק לאחר תיקון 2017

סעיף 27 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1974, לאחר התיקון, קובע כדלקמן:

"27. תחלות סעיפים

הוראות סעיפים 2 עד 5, 11, 12, 16א, 17, 18, 20, 20א, 21 ו- 25 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על שאילה."

מיום 17.9.2017

תיקון מס' 1

ס"ח תשע"ז מס' 2649 מיום 19.7.2017 עמ' 1036 (ה"ח 1073)

27.  הוראות סעיפים 2 עד 5, 11, 12, 16א, 17, 18, 20, 20א, 21 ו-25 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על שאילה.

בדברי ההסבר לסעיף נאמר:

"סעיף 27 לחוק מסדיר את תחולת הסעיפים של החלק העוסק בשכירות, גם על שאילה, בשינויים המחוייבים. כיוון שמוצע לחוקק סעיפים נוספים בפרק השכירות לחוק, מוצע להוסיף את הסעיפים הרלוונטיים לסעיף התחולה לעניין שאילה."

4. שלילת תרופות (סעיף 28 לחוק)

סעיף 28 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 קובע כדלקמן:

"28. שלילת תרופות

(א) על אי-התאמת המושאל יחולו הוראות סעיף 6, אולם היא לא תשמש עילה לפיצויים, אלא אם ידע עליה המשאיל בעת כריתת החוזה והשואל לא ידע עליה.

(ב) הפרת חוזה שאילה לא תשמש עילה לתביעת אכיפה."

5. סיום השאילה (סעיף 29 לחוק)

5.1 כללי

סעיף 29 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 קובע כדלקמן:

"29. סיום השאילה

(א) המשאיל רשאי לבטל את חוזה השאילה כל עוד לא מסר את המושאל לשואל, והוא רשאי לסיים את השאילה בתוך תקופתה אם מת השואל או אם המושאל דרוש למשאיל לצורך עצמו, והכל בהודעה לשואל זמן סביר מראש.

(ב) לא הוסכם על תקופת השאילה, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השאילה על-ידי מתן הודעה לצד השני זמן סביר מראש."

על-פי פשוטם של דברים כל שנדרש כדי להפסיק את השאילה הנו מתן הודעה מצד נותן הרשות, הכוללת ארכה סבירה. כך בדיוק עשה יחיא כאשר הודיע למשיבים על ביטול הרשות ובהמשך לכך, הגיש נגדם את תביעתו לסילוק יד, אשר בית-המשפט קמא ציין לגביה בצדק, כי ניתן לראות בה הודעת ביטול עצמאית העומדת בפני עצמה {ע"א (יר') 383/02 עזבון המנוח יחיא בוטה נ' חביבה תורג'מן ואח', תק-מח 2003(3), 1 (2003)}.

5.2 אין פטור מתשלום בגין חודשי השכירות בהן התגורר אדם במושכר משום ליקויים שלא הביאו אותו לפנות את המושכר

ב- תא"מ (ת"א) 8980-12-14 {אורלי מאיר רפאל נ' מרטינה דבורה ביכלר, פורסם באתר האינטרנט נבו {22.02.16)} נדונה השאלה - האם שילמה הנתבעת את דמי השכירות המגיעים ממנה ואם לא שילמה האם זכאית לקיזוז כטענתה.

התובעת טענה כי הנתבעת לא שילמה לה את דמי השכירות ולבסוף הותירה את מפתחות המושכר בידי בנה. התובעת הכחישה כי קיבלה את סכום דמי השכירות במזומן או באמצעות בנה.

הנתבעת טענה כי עבדה כמלצרית ולפיכך, שילמה לתובעת במזומן את דמי השכירות והחשמל כאשר התובעת מבטיחה לה כי תשיב לה את השקים ולא תעשה בהם שימוש.

בית-המשפט הבהיר כי בעל הדין הנמנע, ללא הצדק סביר, מהבאת עדות או ראיות המצויים בשליטתו ובידיעתו ואשר עשויים היו לתמוך בגרסתו, פועל הדבר לחובתו, כלומר, ההנחה היא כי לו היתה מובאת עדות זו או מסמכים אלו היו אלה סותרים את גרסתו של בעל הדין.

בית-המשפט קבע כי הנתבעת אינה פטורה מתשלום בגין חודשי השכירות בהן התגוררה במושכר משום ליקויים אלה שאף לא הביאוה לפנות את המושכר.  

בית-המשפט קיבל את גרסת התובעת כי הנתבעת עזבה מרצונה את המושכר ונטלה את חפציה או הפקירה אותם מאחור, וזאת משום שלא היה בידה לעמוד בתשלומי השכירות.

בית-המשפט הוסיף כי בא-כוח הנתבעת טען בסיכומיו טענות כאלה ואחרות בעניין פגמים נסתרים, חוק השכירות והשאילה וטענות קיזוז כאלה ואחרות שלא היה להן כל בסיס עובדתי וראייתי כלשהוא.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי הנתבעת לא עמדה בנטל להראות כי פטורה היא מפירעון השיקים.

בית-המשפט מקבלת את התביעה והורה על המשך הליכי ההוצאה לפועל כנגד הנתבעת.

6. העברת השאילה (סעיף 30 לחוק)

6.1 כללי

סעיף 30 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 קובע כדלקמן:

"30. העברת השאילה

השואל אינו רשאי להעביר את הזכות להחזיק ולהשתמש במושאל או להשאילו בהשאלת-משנה, אלא בהסכמת המשאיל."

6.2 העסקה תוארה כעיסקת שאילה, בעוד שתנאיה של העסקה אינם ממלאים {ואף סותרים} את יסודותיה החיוניים של שאילה כמובנה בדין - הערעורים התקבלו

ב- ע"א 347/90 {סודהגל בע"מ נ' ריקרדו ספילמן ואח', פ"ד מז(3), 459 (1993)} עניינם של הערעורים היה בשאלה, האם רשאים המשיבים לרכוש, להסב לצרכיהם, למלא ולהפיץ בקרב לקוחותיהם מיכלים מסוג "סודהבל", המשמשים להגזזת מים במכשירים ביתיים להכנת סודה.

המערערת סודהגל בע"מ, עסקה עד לשנת 1986 בשיווק מכשירים ביתיים להכנת מי-סודה. כמתחייב מכך העמידה לרשות לקוחותיה שירות הספקה של גז דו-תחמוצת הפחמן. הגז סופק לצרכנים במיכלים תואמים שיובאו על-ידי סודהגל מחברת "סודהסטרים לימיטד" באנגליה ואשר שווקו לצרכנים תחת השם המסחרי "סודהבל". בשנת 1986 העבירה סודהגל את זכויות השיווק של מכשירי ההגזזה ומיכלי הגז למערערת סודהפופ בע"מ, ומאז מנוהל עסק זה על-ידי סודהפופ.

שיטת ההפצה של מיכלי סודהבל, שהונהגה בשעתו על-ידי סודהגל והמופעלת על-ידי סודהפופ, היא כלהלן: המיכלים משווקים ללקוחות באמצעות רשת גדולה של קימעונאים {מפיצים} מורשים, הקשורים עם סודהפופ בהסכמי הפצה.

בהסכמים הותנה, שהמיכלים הם בבעלות סודהפופ והם מושאלים למפיץ לשם השאלה לצרכנים.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי בכל הנוגע ליחסיה של סודהפופ עם צרכניה יש לסווג את עסקאותיה במיכלי סודהבל כעסקאות של מכר ולא של שאילה. מכאן שכאשר רכשו המשיבים מיכלים כאלה מידי הלקוחות של סודהפופ, כגון בעת החלפתם במיכלים מלאים שסופקו על-ידם, עברה הבעלות במיכלים לידם.

בעסקאות אלו, קבע השופט, אין כל פגם: משנקבע שסודהפופ מכרה לצרכנים את המיכלים, היו אלה רשאים למכרם, והמשיבים רשאים היו לקנותם מידיהם. לא כן הדבר בכל הנוגע לקיום קשר מסחרי, ביחס למיכלי סודהבל, בין המשיבים לבין המפיצים המורשים של מיכלים אלה מטעם סודהפופ. רכישת מיכלים ריקים מידי המפיצים נגדה את התחייבותם החוזית של המפיצים כלפי סודהפופ.

המשיבים היו מודעים לקיומה של התחייבות זו וברכישת מיכלי סודהבל מידי המפיצים, יש משום עוולה של גרם הפרת חוזה.

בית-המשפט קבע, כי מחלוקתם העיקרית של בעלי הדין, סבה על שאלת הבעלות במיכלי סודהבל לאחר שיווקם על-ידי סודהפופ, באמצעות מפיציה המורשים, לצרכניה. עמדת סודהפופ היתה, שהמיכלים נמסרים לצרכנים בעיסקת שאילה וכי הבעלות בהם נותרת בידיה. המשיבים טענו, שסודהפופ מוכרת את המיכלים, ומשמכרה אותם אין משתיירת לה כל זכות בהם.

כאמור, השליכה סודהפופ את יהבה על כך, שהמיכלים נמסרים ללקוחות בעיסקת שאילה. בתנאי המסירה של המיכל לידי הצרכן אין כל הגבלה על תקופת ההחזקה המותרת במיכל, ובפועל עשוי הוא להחזיק במיכל אף "לצמיתות" בלא שיידרש להחזירו. גם ההנחה, שמא המדובר בשאילה לתקופה שלא נקצבה מראש, שבידי כל צד לסיימה "על-ידי מתן הודעה לצד השני זמן סביר מראש" {כאמור בסעיף 29(ב) לחוק השכירות והשאילה}, אינה ישימה כאן, שכן על-פי שיטת ההפצה שהונהגה על-ידה לא קיימה סודהפופ כל מעקב אחר צרכנים המחזיקים ברשותם מיכלים כאלה.

כמו-כן, התשלום הניגבה מאת הצרכן מוגדר אמנם כ"פיקדון", ולכאורה זכאי הצרכן להחזרתו במלואו, אלא שבפועל, כך נבע מן העובדות המוסכמות, התשלום המוגדר כפיקדון גבוה במידה ניכרת מעלותו של המיכל, וסודהפופ מפיקה ממנו רווח ממשי, כבעיסקת מכר לכל דבר. יתר-על-כן, סכום ההחזר פוחת והולך, באופן שלאחר שבע שנים ממועד ההפקדה זכאי הצרכן להחזר של כ- 30% בלבד משוויו המשוערך של הפיקדון.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי העסקה מתוארת כעיסקת שאילה, בעוד שתנאיה של העסקה אינם ממלאים {ואף סותרים} את יסודותיה החיוניים של שאילה כמובנה בדין. בנסיבות אלו אכן נתחייבה המסקנה, שהעסקה, אף שהוגדרה על-ידי סודהפופ כעיסקת שאילה, אינה עיסקת שאילה כל-עיקר.

6.3 על-מנת שהשאלת רכב לאדם אחר תיחשב כהשכרה, נדרש, כי תינתן תמורה בגינה

ב- תא"מ (ת"א) 13377-08-14 {ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' נסים יצחק, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.10.15)} נדונה תביעה אשר עניינה היה תאונת דרכים.

הנתבע  1 {להלן: "מר יצחק"} טען כי שכר הסוברו מידי שותפו של צד ג' 1, מר קפישיאן, וכי שילם תמורה בגין שכירות זו. מטעם זה טען, כי יש להשית על מר קפישיאן {צד ג' 1} את האחריות לתאונה ולנזקיה.

צד ג' 2 {להלן: "שומרה"} הינה המבטחת של הסוברו.

ביום שמיעת הראיות טענה שומרה לראשונה לקיומו של חריג לכיסוי הביטוחי, אשר מקורו בהשכרת הסוברו, בניגוד לתנאי הפוליסה.

לדבריה, בהתאם לסעיף 21 לתנאי הפוליסה שרכש מר קפישיאן משומרה, השימוש ברכב יהיה למטרות חברתיות ופרטיות, ולמטרת עסקו של המבוטח - בלבד.

לשימוש ברכב מטרות נוספות המפורטות בסעיף, ובכללן "השכרה" של הרכב, יינתן כיסוי ביטוחי רק במקרה של הרחבה מפורשת בפוליסה.

לא היתה מחלוקת כי לא היתה הרחבה של הפוליסה לכיסוי ביטוחי לשימוש ברכב למטרות "השכרה".

שומרה טענה כי מר קפישיאן נהג להשכיר את הסוברו בניגוד להוראות סעיף 37 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), התשמ"ה-1958, לפיו  לא יעסוק אדם ולא יפעיל שירות של השכרת רכב אלא אם קיבל רישיון לכך מטעם המפקח.

בית-המשפט מצא כי השכרת הסוברו מנוגדת לתנאי הפוליסה כפי שפורטו לעיל. מדובר בחריג לכיסוי הביטוחי בו חבה שומרה על-פי הפוליסה, ועל-כן אין כיסוי ביטוחי מצידה לנזק שנגרם כתאונה, עת היה הסוברו מושכר למר יצחק.  

בסעיף 1 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 {להלן: "חוק השכירות והשאילה"}, מוגדרת "שכירות" כזכות שהוקנתה בתמורה {להלן: "דמי שכירות"}, להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות.

מהגדרה זו עולה, כי על-מנת שהשאלת רכב לאדם אחר תיחשב כהשכרה, נדרש, כי תינתן תמורה בגינה {סעיף 26 לחוק השכירות והשאילה; י' ויסמן, דיני קנין - החזקה ושימוש (תשס"ו-2005), עמ' 280, 281}.

בית-המשפט קבע כי הגדרה זו עולה בקנה אחד עם הגדרת "השכרה" שבסעיף 1 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים.

בית-המשפט קבע כי בעניין הנדון מר יצחק השתמש בסוברו עובר לתאונה, וכי הסוברו ניתן למר יצחק מידי אדם אחר, אשר אינו מר קפישיאן.

מר יצחק לא נקב בשם האדם אשר מסר לו את הסוברו.

מעדותו של מר קפישיאן בית-המשפט למד כי שמו הוא יחזקאל ארנטון, וזאת  בהיעדר ראיות לסתור. כתוצאה מכך, בית-המשפט הניח, כי אכן מר ארנטון הוא שמסר הסוברו למר יצחק.

אשר-על-כן, בית-המשפט מצא כי שומרה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת חלותו של החריג לכיסוי הביטוחי בגין השכרת הסוברו.

אין די בסימני השאלה אשר התעוררו מכך שעל שמו של מר קפישיאן היו רשומים שלושה כלי רכב, או מכך שהרשה לאנשים אחרים להשתמש בסוברו, כדי להוכיח, כי מר קפישיאן ניהל עסק להשכרת כלי רכב בכלל, או כי מר קפישיאן השכיר הסוברו בפועל למר יצחק בפרט.

בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה, כי מר יצחק נשא באחריות המלאה לתאונה.

אשר-על-כן, קיבל בית-המשפט את דין התביעה במלואה. בית-המשפט קיבל את הודעת צד ג' 2 ופסק, כי על שומרה לשאת באחריות לנזקי התאונה.

6.4 ככל שמסרב המשכיר לקליטת שוכר חלופי, מטעמים בלתי-סבירים, על השוכר לפנות לבית-המשפט על-מנת שיכריע בעניין, ולא לעזוב את המושכר

ב- ת"א (בית-שאן) 31823-09-13 {נוני ים העולם בע"מ נ' ניסים סוסן, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.04.15)} נדונה סוגיה בה התובעת הגישה כנגד הנתבע תביעה כספית לחיובו בתשלום יתרת דמי השכירות אותם חב, על-פי הנטען, לתובעת.

התובעת טענה כי על הנתבע היה לעשות מאמצים גדולים יותר כדי לאתר שוכר חלופי, ולא לעזוב את המושכר כפי שעשה, עד למציאת שוכר חלופי.

בהקשר זה טענה התובעת כי בהתאם לסעיף 26 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, ככל שמסרב המשכיר לקליטת שוכר חלופי, מטעמים בלתי-סבירים, על השוכר לפנות לבית-המשפט על-מנת שיכריע בעניין, ולא לעזוב את המושכר כפי שעשה הנתבע.

המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב הטענות ההדדיות להפרת חוזה השכירות, לרבות בעניין איתור שוכר פוטנציאלי אשר ייכנס בנעליו של הנתבע, בהתאם להוראות חוזה השכירות.

בית-המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי  בנסיבותיו של עניין זה, היה על הנתבע להישאר במושכר, ולעשות מאמצים לאיתור שוכר חלופי שייכנס למושכר ולחילופין לעתור לבית-המשפט על-מנת שזה יכריע במחלוקת שנפלה בין הצדדים בעניין השוכר החלופי.

משלא עשה כן, ובחר לנטוש את המושכר על דעת עצמו, אין מנוס מהקביעה כי הנתבע הוא זה אשר הפר את הסכם השכירות.

במקרה דנן, יש לראות בהחזרת המושכר לתובעת ותפיסתו מחדש על-ידי התובעת כהודעה על ביטול החוזה.

בית-המשפט קבע כי על-אף שזכותה של התובעת לקבלת יתרת דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות עוגנה במסגרת החוזה.

בנסיבות העניין, יש לראות בהוראת החוזה האמורה כתניה המפרה את האיזון בין הצדדים לחוזה וכזו שיש בה משום "עושק" של אחד הצדדים כלפי משנהו, באופן הנוטל את תוקפה.

בשל מחדלי התובעת קיים קושי בקביעת פרק הזמן הסביר למציאת שוכר חלופי, ביחוד משהוכח כי היא לא עשתה דבר בניסיון למצוא שוכר חלופי.

יש מקום לפסוק לה פיצוי על דרך האומדנא.

6.5 "השאלת קבע" של מסמכים היסטוריים - הערעור נדחה

ב- ע"א 9366/12 {Israelitische Kultusgemeinde Wien נ' הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, תק-על 2015(2), 9746 (2015)} נדונה מחלוקת בין המערערת, גוף ציבורי המייצג את הקהילה היהודית בוינה, לבין המשיב, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, בדבר הזכות להחזיק בחומר ארכיוני בעל ערך היסטורי המצוי כיום ברשות המשיב.

בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, נדחתה על-הסף תביעת המערערת לקבל את החומר לידיה ולהצהיר על בעלותה בו.

המסמכים ההיסטוריים שבמחלוקת מתוארכים מהמאה ה- 17 ועד שנת 1945. עניינם תיעוד של קורות יהודי אוסטריה לאורך כ- 300 שנים, עד לתום מלחמת העולם השניה. לאחר המלחמה, הועברו המסמכים ההיסטוריים לידי הארכיון בארבע פעימות: בשנים 1952, 1966, 1971 ו- 1978.

בשנים האחרונות התגבש בוינה פרוייקט הנצחה, חינוך וזיכרון רחב מימדים, במסגרתו יקובצו חזרה בוינה מסמכים הקשורים ליהדות אוסטריה. בעקבות זאת, פנתה המערערת למשיב לקבל בחזרה לידיה את המסמכים ההיסטוריים, אך נתקלה בסירובו.

בית-המשפט קבע, כי חוק הארכיונים, הוא המסגרת הנורמטיבית העליונה החולשת על נסיבותינו, המתווה את הדין המסויים לעניין חומר ארכיוני. זאת לאחר עריכת האיזונים הנדרשים בין סוגיית הבעלות לבין האינטרס הציבורי הקיים בחומר מעין זה.

בהיותו חוק ספציפי, גובר חוק הארכיונים על הוראות חוק אחרות, שתחולתן כללית יותר, כגון חוק השכירות והשאילה. על דרך ההיקש, סעיף 5 לחוק הארכיונים מורה, כי הפקדת חומר ארכיוני בגנזך {בנבדל מארכיון ציבורי} היא לצמיתות, אך רשאי הגנז, בתנאים שייקבעו בתקנות, לקבל חומר ארכיוני למשמרת שאינה לצמיתות. ואכן, תקנות הארכיונים (מסירת חומר ארכיוני למשמרת), התשי"ח-1958 קובעות, כי הגנז רשאי לקבל חומר ארכיוני פרטי למשמרת שאינה לצמיתות, אם הגנז ובעל החומר או המחזיק בו חתמו על הסכם בדבר תנאי המשמרת. לא למותר לציין, כי המערערת לא הציגה כל הסכם מעין זה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי ברירת המחדל היא, שהפקדת חומר ארכיוני בארכיון ציבורי היא בלתי-חוזרת, כתרומה או מתנה. לא ניתן לחייב גוף פרטי להעביר את החומר הארכיוני שבידיו לידי ארכיון ציבורי, ואולם משבחר לעשות כן, לא יוכל להוציאו ללא הסכמת הגנז.

הדוגמאות התיאורטיות שהביאה המערערת לתמיכה בעמדתה, הגעתו של חומר ארכיוני לידי ארכיון ציבורי בעקבות גניבתו מארכיון אחר, במהלך סכסוך ירושה שטרם התברר או אף חומר ארכיוני שמצוי במקרה באמתחתו של מבקר בארכיון הציבורי, אינן רלוונטיות.

אין חולק, כי המסמכים ההיסטוריים הועברו לארכיון על-ידי המערערת, בידיעתה ובהסכמתה. המסמכים ההיסטוריים לא הגיעו לארכיון "במקרה" או באופן ארעי, ואף אין טענה כזו. כמו-כן, אין כל תיעוד לכך שהעברתם היתה  ל"משמרת שאינה לצמיתות". לא בכדי הגדיר הגנז את המצב בענייננו כ"השאלה לצמיתות". לפיכך, אין בסיס בדין להורות על השבת המסמכים ההיסטוריים לידי המערערת.

לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

6.6 ביטול רשות מגורים {שאילה} על-ידי הבעלים החדשים של הנכס לאחר פטירת המוריש - הערעור התקבל

ב- ע"א 139/88 {קלרה הלר (מרקוס) ואח' נ' בטי לייבנד ואח', פ"ד מג(2), 108 (1989)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, שעניינו סכסוך משפחתי בין אחיות על דירה שהיתה בבעלותה של אחות נוספת שנפטרה.

שרה בולקין נפטרה בשנת 1972 והשאירה אחריה בעל {דב בולקין}, אח {המשיב 3 כאן} וארבע אחיות {המערערת 1 והמשיבות 1, 4 ו- 5}.

לפי צו הירושה בעניין עיזבונה של שרה בולקין, קיבל הבעל 2/3 מהעיזבון ואילו האח וכל אחת מהאחיות קיבלו 1/15 מהעיזבון. בנכסי העיזבון כלולה דירה בת 2 חדרים בתל-אביב, נושא תיק זה.

בשנת 1973 חתמו שלוש מן האחיות, המשיבות 1, 4 ו- 5, על הסכם, בו הסכימו "לבטל (כך במקור) על כל חלק מהירושה שיגיע ל(הן) מהעזבון של המנוחה שרה רבקה בולקין וזאת לטובת צד ב' ללא כל תמורה...". ויתור זה נעשה, לפי עדות המשיבים, בגלל מצבה הכלכלי הירוד של המערערת 1 באותה עת.

בהמשך, חתם המנוח על הצהרה נוטריונית, בה הצהיר, כי את הדירה ש"היא בבעלותי הבלעדית... אני מוסר לחזקה, לשמושה ולמגורים בלבד (למשיבה 1 א"ל) לכל ימי חייה ללא כל הגבלה ו/או כל תנאי נוסף, ללא כל תמורה...".

באפריל 1984 נכנסה המשיבה 1 להתגורר בדירה, כפי שהתיר לה המנוח. הכניסה בוצעה בכוח, לאחר שהמערערת 1 סירבה לתת לאחותה את המפתח, ואף היו חילופי מהלומות בין האחיות. לפי עדותה של המשיבה 1, המנוח הורה לה להיכנס לדירה בכוח, אם תסרב המערערת 1 לתת לה את המפתח.

ביום 26.06.84 חתם המנוח על הצהרה נוטריונית, בה ביטל את כל ההצהרות שנתן קודם לכן, פרט להצהרה לטובת המשיבה 1; כמו-כן נתן, כפוף לזכויות שנתן למשיבה 1, את כל שירש מאשתו למשיבים 1, 4,3, ו- 5 ולמערערת 1 בחלקים שווים.

בית-המשפט קמא אישר את זכותה של המשיבה 1 להשתמש בדירה לכל ימי חייה. כאמור, אישר בית-המשפט את זכותה למגורים של המשיבה 1 אך קבע, כי "מה שהשקיעה בדירה ישאר לבעלים, והיא לא תהא רשאית להעביר זכותה זו לשום אדם אחר".

ערעורן של המערערות הופנה כנגד פסיקתו של בית-המשפט קמא בעניין החזקה בדירה וכן כנגד החלטתו שלא לפסוק הוצאות לטובתן.

המערערות הוסיפו וטענו, כי גם אם קיבלה המשיבה 1 זכות טובה מן המנוח, הרי שבכוחן להפקיע זכות זו עם היותן לבעלים של הדירה. לטענה זו שני ראשים: האחד, נוגע לכוח ההתנגדות של המערערות מכוח דיני השיתוף במקרקעין, קרי, זכות הווטו, שהיתה להן עוד בימי חייו של המנוח, למנוע שימוש בדירה המנוגד לרצונן. הראש השני של הטיעון, נוגע לזכותן לנשל את המשיבה 1 מהדירה לאחר מות המנוח, עם היותן לבעלים היחידים של הדירה.

בית-המשפט קבע, כי יש צדק בטיעונן של המערערות, לפחות בכל הנוגע לחלקו השני, ועל-כן אין צורך להיכנס ולדון בזכות שהיתה להן מכוח דיני השיתוף, בעת חייו של המנוח.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הואיל ונקבע, שהמערערות הן הבעלים היחידים של הדירה לאחר פטירתו של המנוח, זכותן לקבוע, מהו השימוש שייעשה בה, וזכותן להוציא מן הדירה את המשיבה 1.

אין המדובר במצב, שבו זכות הבעלות שהן קיבלו כפופה לרישיון החזקה שקיבלה הדיירת, כפי שעשוי היה להיות אילו המשיבה 1 היתה בעלת זכות מכוח שכירות.

זכותה של המשיבה 1 הנה זכות שאילה, כאמור בסעיף 26 לחוק השכירות והשאילה, החל בעניין של שאילת מקרקעין מכוח סעיף 2(א) לאותו חוק ומכוח סעיפים 83, 84 לחוק המקרקעין. זוהי שאילה, אשר תקופתה נקבעה על-ידי המשאיל, המנוח, להיות כל תקופת חייה של המשיבה 1, אולם גם במקרה כזה רשאי המשאיל {או המערערות, אשר באו מכוחו}, לפי סעיף 29(א) לחוק השכירות והשאילה, לסיים את השאילה, אם הדירה נחוצה לצורך עצמי, וזאת תוך מתן הודעה זמן סביר מראש.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור וקבע, כי המערערות זכאיות להפקיע את רישיון המגורים שניתן למשיבה 1, ואם לא ניתנה הודעת דרישה מפורשת, הרי ניתן לראות בהגשת כתב התביעה משום הודעה על כך.

6.7 האם הסכם הלוואה ללא ריבית הינו למעשה הסכם שאילה

ב- ע"א (ת"א) 12191-03-13 {אייל פישלר ואח' נ' מובייל טורנדו בע"מ ואח', תק-מח 2014(3), 27207 (2014)} עסקינן בערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל אביב, לפיו חוייבו המערערים והמשיבים בערעור להעמיד למשיבה 1, היא המערערת שכנגד 1 הלוואה בצירוף הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה.

מדובר בחברה שעסקה בפיתוח תוכנה בתחום הטלפוניה הסלולארית, כאשר  המשיב 3 היה בעל השליטה בה, באמצעות המשיבה 2. המערער 1 הינו מהנדס תוכנה ומחזיק ב- 80% ממניותיה של המערערת 2.

ברבות הזמנים נכרת הסכם בין המשיבים והמערערים שכנגד מצד אחד, לבין המערער 1 ואדם נוסף "המנהלים" מצד שני, לבין חברה זרה בשם Mobile Tornado International מצד שלישי, לפיו מכרה טורנדו למובייל את כל רכושה והקניין הרוחני שלה תמורת 15% מתקבולי המכירות של מובייל בעתיד.

בהמשך נכרת הסכם שיתוף בין המשיבים לבין המנהלים, לפיו התחייבו המנהלים כי אם ימכרו בעתיד מניות שיוקצו להם במובייל, הם ילוו לטורנדו 50% מסכום התמורה נטו שיקבלו בגין המכירה. עוד הוסכם כי ההלוואה תוחזר אך ורק מתוך תקבולי הרכש שישולמו לטורנדו.

לימים בוצעה עסקת מיזוג ורכישה בין מובייל לבין חברה זרה אחרת {"חברת האם"} בגדרה הוקצו מניות של חברת האם לבעלי מניותיה של מובייל, והמערער1  בתוכם, כנגד העברת מניותיהם בחברת מובייל, אל חברת האם.

בהמשך מכר המערער 1 את מניותיו בחברת האם ואת התמורה שנתקבלה שימשה אותו במלואו להשקעה במערערת 2, כאשר לא שולם מתוכו דבר למשיבה 1.

המשיבים טענו כי על עסקת מכר המניות חלות הוראותיו של הסכם השיתוף, ועל-כן, מרגע שהמערער 1 מכר את מניותיו בחברת האם, שומה היה עליו להעביר למשיבה 1 מחצית מתקבולי המכירה כפי שהיה מחוייב לעשות לפי הסכם השיתוף. מכאן תביעתם כלפי המערערים.

מנגד, המערערים טענו כי המנהלים נאלצו לחתום עם המשיבים על הסכם השיתוף כדי למנוע את סגירתה של המשיבה 1 וכי הסכם השיתוף הנהיג מנגנון של מניות שיתוף לגבי מניות שיוקצו למערער 1, ולא מעבר לכך. על-כן, אין מקום לאפשר למשיבים להתעשר באמצעות הרחבת מעגל מניות השיתוף מעבר לכמות המוסכמת.

בית -המשפט קמא קיבל את התביעה במלואה וחייב את המערערים להעמיד למשיבה  הלוואה בצירוף הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה, וכי המערער1  הפר  את הסכם השיתוף בכך שלא העמיד הלוואה בשיעור של 50% מהסכום שקיבל בגין המניות שמכר. עוד נפסק כי יש להטיל חבות גם על המערערת 2 שכן המערער העביר אליה את הכספים שקיבל ממכירת מניותיו ומכאן שהמערערת 2 התעשרה.

המערערים הגישו ערעור זה  בטענה כי בית- המשפט קמא טעה כשקבע כי המערער הפר את הסכם השיתוף, היות והסכם השיתוף היה מותנה בתנאי מתלה שלא התקיים, וכי המערער היה זכאי לבטל חד-צדדית את התחייבותו להעמיד הלוואה ללא ריבית, כי עסקינן למעשה בהתחייבות ליתן מתנה שכן מדובר בהלוואה ללא ריבית וללא תמורה, וכי זכות הביטול עומדת לו גם לפי חוק השכירות והשאלה, וכי הנטל להוכיח את מספר המניות שהן בבחינת "מניות שיתוף" היה מוטל על המשיבים, והם לא הרימו נטל זה שכן לא הביאו כל ראיה בעניין המניות.

המשיבים טענו, כי הנטל להוכיח שחלק מהמניות שנמכרו לא היו מניות שיתוף היה מוטל על המערער, שכן מי שטוען לעובדה מסויימת, עליו הנטל להוכיחה, וכי עסקינן במערכת יחסים מסחרית ולא בחוזה מתנה.   

בית-המשפט קבע, כי הערעור העיקרי מתקבל באופן חלקי וכי החיוב להעמיד הלוואה הוא חיוב כספי לכל דבר ועניין, גם אם הדבר נעשה באיצטלה או בכסות של הלוואה, וכי הטענה כאילו עסקינן בחוזה שאילה, דינה להדחות. הסכם הלוואה איננו הסכם שכירות, כסף איננו נכס שמשכירים והסכם הלוואה ללא ריבית איננו הסכם שאילה.

זאת ועוד, שאילה היא זכות להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות, כשהזכות הוקנתה שלא בתמורה, ואילו בעניננו, כפי שהוסבר קודם, לא מדובר בעסקה שאין תמורה בצידה, שהרי התמורה היתה הסכמתם של המשיבים לבצע את עסקת המכר של נכסי המשיבה, לפיכך יש לדחות את טענתו של המערער בדבר זכותו לבטל את הסכם השיתוף.

מאידך, הערעור שכנגד מתקבל, והסכום שנקבע בפסק- הדין כאמור  יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

6.8 היחסים שבין התובעת לנתבע יצאו מתחום השכירות, ועברו לתחום השאילה, או הרישיון - התביעה התקבלה בחלקה

ב- ת"א (עכו) 1737/96 {קסטודיה דה טרה סנטה נ' ג'ובראן פהד בחר, תק-של 2002(3), 18696 (2002)} בשנת 1986 נכרת הסכם שכירות בין התובעת לנתבע. תקופת השכירות נקבעה לשנה אחת. נקבעו דמי שכירות והוסכם והוצהר בין הצדדים, כי אין מדובר בשכירות מוגנת והשוכר לא שילם ולא היה אמור לשלם דמי מפתח.

התובעת טענה, כי ההסכם חודש מידי שנה עד שנת 1993. בשנת 1995, לאחר שהתובע לא שילם מספר שנים את דמי השכירות, הודיעה לו התובעת, על ביטול ההסכם. התובע לא נענה לפניית התובעת לפנות את המשוכר ועל-כן הוגשה התביעה לסילוק יד, ובנוסף לכך, דמי שכירות ראויים.

בית-המשפט קבע, כי היחסים שבין התובעת לנתבע יצאו מתחום השכירות, ועברו לתחום השאילה, או הרישיון.

התובעת הנמצאת בתקופת פיתוח ושיפוץ הכנסיה, ויש לה צורך טבעי וברור ב"מחסנים" בחצר ובמתחם המצוי מתחת לכנסיה והמעבר אליו חסום על-ידי הנתבע.

הנתבע, היה בר רשות או בעל רישיון להחזיק במקום מטעם התובעת. כאמור, הוא לא הביא כל ראייה לזכות אחרת אשר תימנע מלהחזיר את המושכר לתובעת.

את דיני השכירות והשאילה ניתן ליישם על הרישיון. הרשות לנתבע להשתמש במקרקעין, גם לאחר שלא שילם דמי שכירות, נלמדת משתיקתה הממושכת של הנתבעת. זאת כמובן אפשר ללמוד מן הנסיבות. "מתן רשות לשימוש במקרקעין אינו צריך מילים מפורשות. רשות כזאת… יכול שתינתן על-ידי הודאה בשתיקה המעידה על כך שהבעלים השלים עם המעשה" {ראה ע"א 496/82 יצחק רוזן ואח' נגד יגאל סלונים ואח', פ"ד לט(2), 33; בג"צ 45/71 קרושבסקי אריה ואח' נגד ראש עירית ת"א, פ"ד כה(1), 79}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין התובעת רשומה בפנקסי המקרקעין "כבעלים", אך נוהגת היא בכל מתחם הכנסיה, מנהג בעלות מזה מאות בשנים. וגם הנתבע, למרות הכחשותיו, ראה אותה ככזו {שאלמלא כן, לא היה חותם על ההסכם גם מתוך "כבוד" והוא עצמו הודה, כי אחד המחסנים שייך לה}.

בית-המשפט קבע, כי היות והנתבע לא שילם דמי שכירות, ולמעשה לא נתן תמורה לתובעת, ואף באופן מעשי ניתן לומר, כי לא נקבעה תקופת הרישיון, לנותן הרישיון יש זכות לבטלו בכל זמן, תוך מתן הודעה מראש בפרק זמן סביר. זאת, ניתן להסיק מהוראות סעיף 24(ב) לחוק השכירות והשאילה, וכן כך נפסק ב- ע"א 602/84 {יוסף ריבוא ואח' נ' אברהם גל ואח', פ"ד לט(3), 693 (1985)}, וכן ב- ע"א 406/88 {אסתר סגל-איתן נ' יוסף סגל ואח', תק-על 92(3), 2047 (1992)}.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי הימנעותה של התובעת במשך כל השנים, לתבוע את דמי השכירות מחזקת את ההרגשה, כי לא היה בכוונתה מלכתחילה, כי הנתבע ישלם את דמי שכירות ועל-כן, בית-המשפט דחה תביעתה זו.

התוצאה הסופית היא, כי על הנתבע לפנות את המושכר, אך אין הוא חייב בתשלום דמי השכירות.

6.9 בחינת תנאי בחוזה אחיד וסיווגו כעסקת שאילה או שכירות - הבקשה התקבלה בחלקה

ב- ח"א (יר') 8006/02 {טלקום זהב 2001 (שותפות מוגבלת) ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', תק-מח 2007(4), 3730 (2007)} הוט טלקום שותפות מוגבלת, ביקשה לאשר, כי בהסכם ההתקשרות, אשר על-פיו היא סיפקה שירותי גישה אל ספקי אינטרנט מהיר בכבלים למנוייה, אין תנאים מקפחים כמשמעותם בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 {ייקרא להלן: "חוק החוזים האחידים"}.

המבקשת 4, הוט טלקום שותפות מוגבלת, פועלת מכוח רישיון כללי למתן שירותי בזק פנים-ארציים נייחים, אשר הוענק לה על-ידי שר התקשורת. על-פי הרישיון, מספקת המבקשת לציבור שירותי בזק הכוללים, בין היתר, מתן שירותי גישה בקצב מהיר אל ספקי שירותי אינטרנט, לשם קבלת שירות אינטרנט מהיר באמצעות רשת הכבלים.

במסגרת הליך מיזוגן של חברות הכבלים בישראל, נבחנו תנאי החוזה האחיד להתקשרותה של המבקשת עם לקוחותיה.

המשיב טען, ביחס לסעיף 6.1.2.3(3), כי סעיף זה מתמקד בהוראה הפוטרת את המבקשת מאחריות לתקינות ציוד הקצה, במקרה של נזק שנגרם בעקבות תקלה ברשת החשמל.

עוד טען המשיב, כי ניכוי סכום שנתי בשיעור של 10% משווי הפיקדון, מהווה "תמורה" המשולמת על-ידי הלקוח בעד השימוש בציוד הקצה, ומכאן שאין מדובר בעסקת שאילה.

המבקשת טענה מצידה, כי ניכוי סכום בשיעור של 10% מערכו של ציוד הקצה איננו בגדר תשלום תמורה, כמשמעה בחוק השכירות והשאילה, אלא הוא בגדר "פחת". המבקשת הסבירה, כי מכיוון שאורך החיים הטכנולוגי של ציוד לתקשורת מחשבים הוא קצר ביותר, וכל מספר שנים מתחלף דור של גרסאות טכנולוגיות, פחת שנתי של 10% אינו מהווה תמורה ריאלית.

מידת אחריותו של הלקוח ביחס לנזק שנגרם לציוד הקצה נגזרת מסיווג העסקה ביחס אליו כעסקת מכר, שכירות או שאילה.

בית-המשפט קבע, כי אם תסווג העסקה כעסקת מכר, הרי שהלקוח נושא במלוא האחריות לאובדן או לנזק שייגרם לציוד הקצה. לעומת-זאת, במצב בו הלקוח מחזיק בציוד הקצה כדין, אך שלא מכוח בעלות, בעסקת שכירות או שאילה, הרי שאחריותו לנזקים נגזרת מהוראותיו של חוק השומרים, התשכ"ז-1967 {ייקרא להלן: "חוק השומרים"}.

חוק זה מטיל את מידת האחריות הגבוהה ביותר על השואל. על שוכר, שהוא שומר שכר טפל {ראה: סעיף 24 לחוק השכירות והשאילה}, מטיל חוק השומרים אחריות ברמה פחותה. סעיף 2(ב) לחוק השומרים קובע, כי שומר שכר טפל פטור מאחריות אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו. מכאן, שברגיל, סיווג העסקה כעסקת שאילה יוביל לאחריות מוגברת מצד הלקוח בגין אובדן או נזקים שיגרמו לציוד הקצה {"יהיו גורמיהם אשר יהיו"} בעוד שסיווג העסקה כעסקת שכירות יוביל לאחריות של הלקוח רק ביחס לנזקים שנגרמו עקב רשלנות או זדון מצידו.

מכאן ברור, שהדיון בהוראה הפוטרת את המבקשת מאחריות לתקינות ציוד הקצה במקרה של נזק שנגרם בעקבות תקלה ברשת החשמל, אינו יכול להיעשות במנותק מהכרעה בשאלת מהות העסקה המתייחסת לציוד הקצה.

בית-המשפט קבע, כי הטלת אחריות על המבקשת לגורמים שאין לה שליטה עליהם מפזרת את הסיכון בין כלל הלקוחות ובכך היא מובילה להעלאת תעריפי השירות. תוצאה זו, בנסיבות בהן ללקוח הבודד יש אמצעים יעילים, פשוטים וזולים למנוע מעצמו את התרחשות הנזק, אינה רצויה, ובית-הדין צריך להימנע מלהביא להתרחשותה.

לפיכך בית-המשפט קבע, כי הוראת סעיף 6.1.2.3(3) להסכם איננה בגדר תנאי מקפח, ואין מקום לבטלה או לשנותה.

6.10 על הנתבעת להוכיח חזקה בנכס על-מנת לחלוק על העברת השאילה

ב- ת"א (עפ') 15245-01-10 {עמוס לוזון כונס נכסים נ' מנחם סורפין, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.02.15)} נדונה תביעה לפירוק שיתוף מקרקעין.

הנתבעת 3 טענה כי על הצדדים חלות הוראות סעיף 30 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, אשר קובע כי השואל אינו רשאי להעביר לאחר זכויותיו במושאל אלא בהסכמת המשאיל.  

הנתבעת 3 טענה כי החוב אשר רובץ לפתחם של הנתבעים מהווה טעם סביר, אשר מצדיק את סירובה של האגודה להעברת זכויותיהם בנכס לאחרים.

בית-המשפט קבע כי לנתבעת זכות של בר רשות בנכס, כאשר הבעלות הינה למינהל מקרקעי ישראל ולאגודה זכות שכירות.

הנתבעת איננה מתגוררת בנכס מזה כעשור, ולא ניתן לדעת אם היא תחזור להתגורר בו בעתיד, אילו יתאפשר לה הדבר.

הנתבעת נדרשה להוכיח חזקה בפועל בנכס, ואין די בהצהרה על כוונתה לחזור להתגורר בו "לכשיתאפשר לה" {רע"א 4734/11 שמואל הורמן נ' עו"ד אורן הראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.08.11)}.

במקרה הנדון דחה בית-המשפט את בקשת הנתבעת להכריז עליה כדיירת מוגנת בנכס.

בית-המשפט קיבל את התביעה והורה על-פירוק השיתוף בזכויות שבידי הנתבעים ביחס לנחלה שבמחלוקת.

6.11 האם  זכאית שואלת בנכס לפיצויי השבחה מאת המשאילה

ב- ת" א (ת"א) 2179-05 { מוסדות תורה ושלום בישראל נ' עיריית ראש העין, תק-מח 2011(3), 9932 (2011)} עסקינן בתביעה לפיצוי בגין השבחת מקרקעין.

מדובר במקרה בו השאילה הנתבעת לתובעת, על-פי הסכם שנערך ביניהן, חלקת אדמה, כאשר בעת השאלתם היתה מערכת מבנים ולרבות בניין כתות בן שלוש קומות, שיועדו לשם ניהול ישיבה קטנה וגדולה בתנאי פנימייה. הסכם השאילה לא כלל מועד לסיומו אך כלל אפשרות לבטלו בהתראה מראש של חודש ימים בהתקיים התנאים המצוינים בו. במהלך השנים הוציאה התובעת הוצאות לשיפוץ ולתחזוקת הקיים במקרקעין ואף בנתה בעצמה ועל חשבונה מבנה שלישי בן 3 קומות לפנימייה הוא המבנה ששוויו הינו נשוא המחלוקת. לאחר תקופה, פנתה הנתבעת אל התובעת בדרישה לפנות את המקרקעין ולהשיב בהם את החזקה לנתבעת. במצב דברים זה הגישה התובעת לבית-משפט השלום תובענה לפסק-דין  הצהרתי בדבר זכויותיה במקרקעין, ואילו הנתבעת מצידה הגישה  תביעה לפינוי התובעת מהמקרקעין. שתי התביעות אוחדו ובית-המשפט פסק כי  הודעת ביטול הסכם השאילה נמסרה לתובעת כדין. יחד-עם-זאת קבע, כי לא ניתן לתובעת זמן סביר לפנות המקרקעין ולכן ניתנה לה אורכה לפינויים, וכי התובעת השקיעה במקרקעין וכי ביטול ההסכם מצדיק פיצויה בשווי ההשבחה במסגרת תובענה נפרדת, ומכאן התובענה דנן.

התובעת טענה, כי מאחר והיא פינתה את המקרקעין הינה זכאית לפיצוי בגין השקעותיה במקרקעין על-פי חוות-דעת שהוגשה, בתוספת להפרשי הצמדה וריבית ממועד עריכת חוות-הדעת ועד למועד הגשת תובענה זו.

הנתבעת טענה כי מעת מתן פסה"ד בבית-משפט קמא, פנו ראשי התובעת אל הנתבעת במגמה לבחון אפשרות להישאר במקרקעין מספר שנים נוסף על חשבון תשלום הפיצוי, אך העניין לא הבשיל לכלל הסכם, והתובעת המשיכה ונותרה במקרקעין, עשתה בו כבשלה ואף גבתה דמי שכירות מגורמים אחרים אליהם העבירה השימוש בהם, וכי הנכס לא הוחזר במלואו כפנוי, וכי הינו תפוס בחלקו על-ידי עמותה אחרת, ולפיכך לא ראתה את התובעת כמי שהחזירה לידיה את החזקה במקרקעין, וכי התובעת אחראית לפינוי השוהים בו שלא כדין וכן אחראית לתחזוקתו של הנכס ולרמת הבטיחות בו.

עוד טענה הנתבעת, כי חלה על התביעה התיישנות, וככל שלא התיישנה עילת התביעה וככל שייקבע כי מגיע פיצוי בגין שווי השקעות התובעת במקרקעין, יש להפחית מהם דמי שימוש ראויים בגין דמי שכירות, מעת בו  נדרשה התובעת לפנות ולמסור את החזקה במקרקעין לנתבעת, וכן יש להפחית את עלויות המים והחשמל שסופקו על-ידי הנתבעת לתובעת ללא תמורה משך שנים, כשבכל מקרה טענה שבהיות המבנה מסוכן ובלתי ראוי לשימוש, שווי הינו כאמור אפס.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להידחות, מן הטעם כי עילת תביעתה של התובעת התיישנה משהוגשה למעלה מ- 7 שנים לאחר המועד בו נמסרה לה ההודעה בדבר סיום יחסי השאילה בינה לבין הנתבעת, וזאת לאור קביעת בית-משפט קמא כי ההודעה בדבר ביטול השאילה נמסרה כדין לידי נציגת התובעת ומכאן שקיימת אף ידיעה אודות סיום מערכת היחסים ההסכמית שבין הצדדים. במצב דברים זה, אין מנוס מלקבוע כי עילת התביעה התיישנה, ומשנדחית התביעה, אין מקום לכל חיוב שהוא מצד הנתבעת.

6.12 בקשה למתן צו מניעה קבוע האוסר על שימוש בנכס  הנטען כשטח פלישה

ב- ת"א (ת"א) 1868-06 {יוסף נעמה נ' טורקיה תמר, תק-מח 2010(4), 4417 (2010)} עסקינן בתביעה לסילוק יד, מתן צו להריסת בנוי, ומתן צו מניעה קבוע  לאסור על שימוש בחלק כלשהו משטח הפלישה.

מדובר בתובע שהינו בעל זכויות החכירה של נכס מקרקעין, כאשר  הנתבעת  היא המחזיקה הבלעדית ובעלת זכויות החכירה בנכס הממוקם בסמוך למגרש המצוי בבעלותו של התובע, כאשר שני הנכסים חולקים קיר משותף. ברבות השנים החלה הנתבעת לבצע עבודות שונות לצורך הגדלת נכסה וזאת תוך הסגת גבולו של התובע. לטענת התובע, באותה העת, הנתבעת לא היתה בעלת הזכויות בנכס  אלא אך דיירת, והנכס היה מצוי בבעלות העירייה, שהוציאה כנגדה צו הריסה, אלא שהנתבעת, החלה לבצע עבודות בניה נוספות, וזאת בניגוד לצו ההריסה המנהלי, וסירבה להרוס את תוספת הבניה שביצעה על שטח הפלישה ולהשיב את השטח לחזקת התובע. לפיכך, היות והנתבעת מחזיקה בשטח הפלישה שלא כדין, ותוך פגיעה בזכויותיו הקנייניות, הוא זכאי למתן הסעדים הנתבעים.

הנתבעת טענה, כי היא לא פלשה לשטח שבבעלותו של התובע, ולמעשה, מאז שהיא מתגוררת בנכס, לא נעשה כל שינוי במצבו של השטח, וכי לעצם העניין,, כי צו ההריסה המנהלי התייחס רק לבניה מצפון ומדרום לביתה, ולא לצד מזרח, שם מצוי נכסו של התובע, וככל שהיתה פלישה מעין זו, בטרם התגוררה בנכס, הרי שהדבר נעשה בידיעתו ובאישורו של התובע, וכי התובע אף מושתק כיום מלטעון כנגדה על החזקתה בשטח הנטען להיות שטח הפלישה, בייחוד בהתחשב בשיהוי בהגשת תביעתו. לפיכך. אין להיעתר לסעדים הנתבעים על-ידי התובע, בייחוד מאחר שהצו המבוקש יפגע בה.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להידחות, וכי חוסר האחידות במהות הנתונים שהציג התובע לגבי שטח הפלישה, מונע קביעת ממצא עובדתי ברור לגבי היקף שטח הפלישה, ובנוסף, וכפועל יוצא מכך, אין גם אפשרות להסיק אודות נסיבות הפלישה ועיתויה, וכי בנוסף, קיימת אינדיקציה לכך שהפלישה בוצעה טרם תחילת מגוריה של הנתבעת בנכס, באופן שלא ניתן לייחס לה אחריות כלשהי לכך.

6.13 האם בעלים של מקרקעין, אשר תביעתו לסילוק ידו של פולש נדחתה מחמת התיישנות, זכאי לדמי שימוש ראויים בגין המשך שימושו של הפולש במקרקעין

ב- ת"א (יר') 9620/07 { ארוינג מוסקוביץ' נ' חאלד אחמד חמאד חמדאללה ואח', תק-מח 2010(1), 2648 (2010)} עסקינן בתביעה לדמי שימוש ראויים במקרקעין.

מדובר בתובע שהוא הבעלים של חלקת קרקע הרשומה בלשכת רישום המקרקעין, וכאשר נתבעים 1, 2 ו- 6 החזיקו בחלק מהמקרקעין והתובע הגיש נגדם לבית-משפט שלום תביעה לסילוק יד. התביעה התקבלה באופן חלקי והנתבעים נצטוו לסלק ידיהם ממבנים שבנו לאחר שנת 1989 וכן מחלק מהחצר. התביעה לגבי חלקים אחרים וביניהם מבנים שנבנו לפני 1989 - נדחתה מחמת התיישנות.

התובע טען, כי הנתבעים מחזיקים שלא כדין במקרקעיו וחייבים לשלם לו דמי שימוש ראויים ופיצויים בגין הנזקים הנגרמים לו עקב חוסר יכולתו לממש את תכניות הבניה החלות עליהם. התביעה מתייחסת לכל השטח שהנתבעים מחזיקים בו כאל מקשה אחת - הן לשטח שהתביעה לסילוק ידיהם של הנתבעים ממנו נדחתה מחמת התיישנות, והן לשטח שהנתבעים נצטוו לפנותו אך לטענת התובע הם לא עשו כן.

הנתבעים טענו, כי לתובע לא קמה זכות לדמי שימוש ראויים ולפיצוי בגין השטח, המוחזק על-ידיהם בחזקה נוגדת, ושלגביו נדחתה תביעה סילוק היד מחמת התיישנות. בהמשך עתרו הנתבעים למתן פסק-דין חלקי הדוחה על-הסף את התביעה לדמי שימוש ולפיצויים ככל שהיא מתייחסת לשטח שלגביו נדחתה תביעת סילוק היד. 

התובע טוען, מנגד, כי התיישנות התביעה לסילוק יד מקימה מחסום דיוני גרידא שאינו מפקיע את זכויותיו הקנייניות. המסקנה היא, כי הנתבעים מחזיקים במקרקעין "שלא על-פי זכות שבדין", והתובע זכאי לדמי שימוש ראויים ולפיצויים.

בית-המשפט קבע כי  יש להורות על דחייתה על-הסף של התביעה ככל שהיא מתייחסת לחלק המקרקעין שלגביו נדחתה מחמת התיישנות תביעת התובע לסילוק יד,  וכי  יש ממש בטענת הנתבעים, שלפיה הכרה בזכותו של התובע לקבל שכר ראוי בגין מקרקעין, שזכותו לפנות מהם את הנתבעים התיישנה, תרוקן במידה רבה מתוכן את דין ההתיישנות.

עוד נקבע כי תקופת ההתיישנות בתביעה לדמי שימוש היא תקופת ההתיישנות הרגילה {בת 7 שנים}, אף אם מדובר בשימוש במקרקעין. אולם המעשה, כל עוד הוא נמשך, מוליד עילה חדשה בכל יום. עם-זאת נפסק אצלנו כי אם נדחתה, מחמת התיישנות, תביעה לסילוק יד לגבי הנכס, תידחה מחמת מעשה בית-דין תביעה שניה, בין אותם צדדים, לתשלום דמי שימוש ראויים. זאת, אף אם ההתיישנות היא פרוצסואלית בלבד. הבעלות הערטילאית שנותרה בידי התובע אין די בה כדי לזכותו בשכר ראוי, כאשר המחזיק איננו זקוק, למעשה, לרשותו ומוגן מחמת ההתיישנות מתביעת פינוי.