פרק י"א: בית-המשפט העליון

1. פרשנות סעיף 219(ב)(2) לחוק

ב- רע"פ 4808/22 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון נ' דביר דרי, תק-על 2023(3), 3952 (25.07.23)} נדונה בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת בגדרו התקבל ערעור המשיב על פסק-דינו של בית-משפט השלום בקרית שמונה.

במוקד המחלוקת סעיף 219 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 המאפשר לתת צו מינהלי להפסקת "שימוש אסור". אחד מהתנאים למתן הצו הוא כי במועד הגשת התצהיר לביסוס הצו "(...) לא חלפו יותר משישה חודשים מיום שהחל השימוש האסור באותו מקום, ולעניין שימוש אסור בבית מגורים - לא חלפו יותר מ-30 ימים מהיום שבו החל השימוש האסור" {סעיף 219(ב)(2) לחוק}.

הצדדים חלוקים ביחס לפרשנות המילים "שימוש אסור בבית מגורים". האם יש לפרשן, כשיטת המבקשת, כשימוש אסור למגורים, משמע - באופן שמקנה הגנה מסויימת למי שהמבנה משמש לו קורת גג; או שמא כשיטת המשיב - כשימוש שנעשה במבנה שהוא "בית מגורים" על-פי ייעודו, גם אם אותו בית המגורים אינו משמש לצרכי מגורים אלא לצרכי נופש, כבמקרה דנן.

לשיטת המערערת, עמדה זו מתיישבת עם לשון החוק, תכליתו והיבטי הרמוניה חקיקתית. המערערת עמדה על-כך שייתכן מצב של שימוש אסור בבית מגורים - כשימוש מסחרי, לאירוח ונופש או תעסוקה; ומנגד, כי ישנם גם שימושים אסורים למגורים - כשימוש למגורים במבני תעשיה או מבנים חקלאיים. שני המקרים מהווים שימוש אסור, אולם המחוקק קבע הסדרים שונים ומגבלות מסויימות על בסיס טיב השימוש שנעשה בפועל. המערערת הדגישה ששימוש למגורים שונה משימוש אחר הואיל ומדובר בשימוש הכרחי לקיומו של אדם, כך שנקיטה בכלי אכיפה מינהלית ביחס לו עלולה להותיר אדם ללא קורת גג.

המערערת הוסיפה כי כלל תכליות האכיפה לפי חוק התכנון והבניה מתקיימות במקרה של שימוש אסור בבית מגורים כווילת אירוח. במקרים מסוג זה קיים רצון למנוע קביעת עובדות בשטח ולהבטיח שימוש מתאים במשאב הקרקע לטובת כלל תושבי המקום. כמו-כן, בהיעדר בחינה של בקשה לשימוש חורג, מבוצע שימוש אסור מבלי שניתנת הדעת להסדרי בטיחות שונים הנדרשים. בהקשר זה צוינה החשיבות שבעשיית שימוש בכלים המנהליים שמקנה חוק התכנון והבניה, ובכלל זה במתן צו לאיסור שימוש כפי שהוסף בתיקון 116, על-מנת לתת מענה מהיר ויעיל לתופעת עבירות הבניה.

אשר למקרה דנן -נטען כי לא היה מקום להורות על ביטול הצו מאחר שנקבע שהמבנה מושא הצו הוא מבנה שניתן לגביו היתר למגורים אך נעשה בו בפועל שימוש עסקי אסור כווילת אירוח. המערערת אף טענה כי אימוץ פרשנות המשיב, כך שמגבלת 30 הימים תחול, תוביל לכך שלמרות שמדובר בשימוש מסחרי שהחל לפני פחות מ- 6 חודשים יהיה צורך לעשות שימוש באמצעים שונים, שיפוטיים או פליליים. זאת, כאשר בינתיים ייקבעו עובדות בשטח ועלול להיגרם קושי להשיב את המצב לקדמותו. תוצאה זו, לטענת המערערת, אינה מתיישבת עם תכלית סעיף 219 לחוק, בהתחשב בכך שהמשיב עצמו אינו מתגורר במבנה ולכן ביצוע הצו המנהלי לא יותירו ללא קורת גג. בד-בבד, פרשנות שכזו תפגע שלא לצורך דווקא במי שעושה שימוש אסור למגורים במבנה שלא יועד למגורים. היינו, דווקא למי שהמבנה משמש לו כקורת גג לא תעמוד ההגנה המסויימת שהמחוקק ביקש להקנות.

כן הובהר, כי הסוגיה מושא בקשה זו לא הוכרעה בפסיקת בית-המשפט העליון, וכי גם בערכאות הדיוניות אין פסיקה עקבית וקיימות קביעות סותרות המחייבות את הכרעת בית-משפט זה במסגרת דיון ב"גלגול שלישי".

המשיב, מנגד, סומך ידיו על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענתו, גם אם פרשנות בית-המשפט המחוזי לסעיף החוק מערימה קשיים על המערערת, אין בכך כדי להצדיק את "שינוי" הוראות החוק, הלכה למעשה, באמצעים פרשניים. זאת במיוחד מקום בו מדובר על הפעלת סמכויות מנהליות. על-פי הנטען, כאשר המחוקק חפץ לקבוע בחוק התכנון והבניה כי עצם השימוש הוא הרלוונטי, נקט בלשון המבהירה זאת. במובן זה, העובדה שלא עשה כן בסעיף 219 לחוק מדברת בעד עצמה.

לטענת המשיב, מאחר שסעיף 219(ב)(2) לחוק עושה שימוש במילים "בבית מגורים" לא ניתן לפרשו כאילו נכתב "כבית מגורים". לדבריו, מדובר בפרשנות מרחיקת לכת, מרחיבה וחסרת אחיזה בלשון החוק. המשיב הוסיף כי מדובר גם בפרשנות בלתי הגיונית, מאחר שהיא מניחה מלכתחילה כי קיים שימוש אסור ומנוגד להיתר, בעוד שההליך המנהלי נדרש לצורך בירור טיבו של השימוש לעומת המצב המותר.

נקבע, כי במקרה דנן מתעורר מתח מסויים בין תכלית החוק ללשונו. אם ניצמד לפרשנות הטבעית ביותר של לשון החוק - נרוקן אותו, במידה רבה, מתכליתו. ייתכן שאף נקנה לו משמעות הפוכה מכוונת המחוקק. לעומת-זאת, פרשנות המערערת, התואמת לתכלית החוק, אמנם מהווה פרשנות אפשרית למילותיו, אולם היא אינה הפרשנות הטבעית ביותר להן.

המערערת צודקת בטענתה כי אימוץ פרשנות המשיב משמעותה תוצאה קשה משני היבטים: הן מאחר שהיא אינה מקנה את ההגנה שהמחוקק ביקש להקנות למי שזקוק לה; הן מאחר שהיא מקנה הגנה דווקא למי שאין הצדקה להקנות לו הגנה שכזו. במילים אחרות: מי שמתגורר במבנה באופן המהווה שימוש אסור, ניתן יהא להוציא צו מינהלי להפסקת השימוש גם לאחר יותר מ-30 מתחילת השימוש האסור - וכך להותירו ללא קורת גג. מנגד, לשם הדוגמה, דווקא ביחס למי שעושה שימוש מסחרי בבית מגורים ייקבע שהרשויות חייבות לפעול בדחיפות ותוך 30 יום. מדובר בתוצאה שאינה הגיונית, הסותרת במובהק את כוונת המחוקק ואינה מתיישבת עם הוראות חוק דומות במהותן.

יישום האמור בענייננו משמעותו כי בית-המשפט המחוזי שגה כאשר הורה על ביטול הצו, מאחר שהצו ניתן במסגרת מגבלת לוחות הזמנים שנקבעה בסעיף 219(ב)(2) לחוק התכנון והבניה.

2. כוונת המשיבים לפעול לפינוי מבנים המצויים בבעלותם - מבנים אלה, נבנו ללא היתר והוצאו לגביהם צווי הריסה שיפוטיים

ב- בג"צ 1495/23 {סעדה אלג'ול ו- 32 אח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2023(1), 8875 (21.02.23)} נדונה בקשת העותרים, כי נורה למשיבים, בצו על-תנאי, לבוא ולתת טעם "מדוע לא תבוטל החלטת הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב להסדיר את התיישבות משפחת אלגול, מקבצים 568 ו- 463 במקום התיישבותם הנוכחי של העותרים, וזאת ללא שיתוף ציבור העותרים, ללא כל הליך הידברות מול העותרים, וללא מתן זכות שימוע, מבלי לשקול חלופות, ומבלי שיוסדרו זכויות הבעלות והחזקה של העותרים בקרקע". בעתירה נטען, כי נודע לעותרים על כוונת המשיבים לפעול לפינוי מבנים המצויים בבעלותם, בישוב ערערה שבנגב, מזרחית לכביש 80, במתחם המכונה "צביר 463". מבנים אלה, נבנו ללא היתר והוצאו לגביהם צווי הריסה שיפוטיים, כאשר המועד לפינויים והריסתם נקבע למחר. במסגרת העתירה התבקש לתת, בדחיפות ובבהילות, צו ביניים-ארעי, האוסר על-פינוי הבתים במתחם 463, עד לבירור העתירה או עד להחלטה אחרת.

לטענת העותרים, "החלטת רשות הבדואים להסדיר את התיישבותם ללא הסכמתם, ללא התייעצות אתם, ללא שימוע (...) היא החלטה לא הוגנת, לא מאוזנת והיא בלתי מידתית באופן קיצוני בנסיבות". בתוך כך, נטען כי הפתרון שהוצע, לפנות את העותרים ל"שכונה 8", מתחם המגורים החלופי הסמוך, ללא מיצוי אפשרויות הסדרה אלטרנטיביות - אינו נותן מענה הולם למצבם, וכלל אינו בר-ביצוע. מטעמים אלה ועוד, העותרים מבקשים כי נורה למשיבים להתייצב ולתת טעם, מדוע לא תבוטל החלטת הרשות.

דין העתירה להידחות על-הסף.

נקבע, כי עתירה זו אינה מכוונת כלפי הפעלת סמכות זו או אחרת, הנתונה למשיבים, כי אם להליכים קונקרטיים שנוהלו בעניינם של העותרים. מכלול הצווים המבוקשים בעתירה ובבקשה למתן צו ביניים מכוונים למניעת הריסת המבנים הבלתי-חוקיים, שהצווים להריסתם ניתנו, אושרו ואושררו בהחלטות שיפוטיות. הלכה היא, כי בית-משפט זה, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות הערכאות הדיוניות. העותרים לא השיגו על ההחלטות שהתקבלו בעניינם במסגרת הליך ערעורי, ולמצער לא נטען כן בעתירה. על-אחת-כמה-וכמה, משנטען על-ידי העותרים, כי ההליך דנן מוגש "לצד פניית העותרים לבית-משפט השלום, להביא לדחיית מועד ביצוע צווי ההריסה שניתנו בהיעדר נגדם". מכך ניתן להבין, כי בד-בבד עם הגשת עתירה זו, הוגשה גם בקשה מקבילה לבית-משפט השלום, בניסיון להביא למניעת הפינוי. ברור כי אין לאפשר 'מסלול מהיר', עוקף סדרי דין, באמצעות הגשת עתירה לבג"צ. עתירה לבית-משפט זה, אינה מהווה תחליף להגשת בקשת ארכה, להגשת ערעור, או להגשת בקשה לעיון מחדש. בתוך כך, יש לדחות בשתי ידיים גם את ניסיונם של העותרים לצבוע את עתירתם בצבעי "תקיפה ישירה". העתירה דנן, המופנית כלפי החלטת המשיבים לפעול למימוש צווי ההריסה בקרוב {אם בכלל התקבלה החלטה שכזו}, אינה אלא עקיפה ברורה של סדרי הדין, בניסיון לחדש את הדיון שהתקיים בעניין זה, בבית-משפט השלום. מטעם זה לבדו - דין העתירה להידחות.

3. היקף התערבותו של בית-משפט זה בהחלטות רשות הבדואים הוא כמו של גופים מקצועיים אחרים, ואין בית-המשפט נכנס בנעלי הרשות וממיר את שיקול-דעתה בשיקול-דעתו שלו

ב- בג"צ 954/23 {ג'בר אבו עסא ו- 44 אח' נ' הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, תק-על 2023(4), 10034 (31.12.23)} במרכזה של העתירה דנן החלטת המשיבה 1, הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב להסדיר את התיישבותו של מקבץ משפחות בדואיות משבט אבו עסא, ובהן העותרים, בשכונה 1 ביישוב אום בטין, לצורך קידום פרוייקט להרחבת כביש 6 בחלקו הדרומי.

העותרים טענו כי החלטת רשות הבדואים בלתי-סבירה, בלתי מידתית ופוגעת פגיעה קשה בזכויות יסוד שלהם, בעוד שקיימת חלופה שפגיעתה פחותה; כי העותרים שתפו פעולה ולא התנגדו להסדרה, אך ביקשו לפעול בדרך שלא תסכן את ביטחונם האישי ושלא תפגע באוטונומיה, בפרטיות ובזכותם לדיור; כי החלופה של העברת העותרים לשכונת אל-מיטלה לא נשקלה כראוי וההחלטה לדחותה אף לא נומקה; וכי ההסבר לפיו החלופה של שכונת אל-מיטלה לא אפשרית בשל הצורך בפינויים המיידי של העותרים מעורר תמיהה שהרי ממילא ייקח זמן רב לסלול את כביש 6, ודאי נוכח הפרסומים כי התקציב לפרוייקט הוקפא.

המשיבים 3-1 טענו בתגובתם כי דין העתירה להידחות על-הסף מחמת השיהוי בהגשתה - זאת מכיוון שהתכנית אינה חדשה והעותרים ידעו על קיומה, ובכל זאת בחרו לעתור לבית-משפט זה רק לאחר שההליכים בעניין צווי ההריסה הסתיימו והפכו חלוטים; ומכיוון שביטול ההחלטה בשלב זה יש בו כדי להוריד לטמיון את ההשקעה והפיתוח שנעשו זה מכבר בשכונה 1. לגופו של עניין, נטען כי ההחלטה התקבלה לאחר בחינה ממושכת ומקיפה ותוך שניתנו לעותרים הזדמנויות רבות לקחת חלק בהליך; וכי לא ניתן להסדיר את התיישבות העותרים בחלופה המוצעת מכיוון שהיא מיועדת לתושבים אחרים וממילא אינה עומדת בלוחות הזמנים הדרושים, שכן הליך הפיתוח של השכונה צפוי להימשך מספר שנים. משכך, לא מדובר בהחלטה שרירותית אלא בהחלטה מושכלת.

המשיבה 4 טענה בתגובתה כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר ועיתוי הגשתה נעשה בחוסר תום-לב; וכי קבלת העתירה תגרור עיכוב מהותי של מספר שנים בסלילת כביש 6, מה שיגרום לפגיעה חמורה בציבור.

דין העתירה להידחות על-הסף מחמת השיהוי שנפל בהגשתה. התכנית לפיתוחה של שכונה 1 בישוב אום בטין אושרה בשנת 2017, ורשות האכיפה פעלה להוצאת צווי הריסה למבנים המצויים במקבץ 1218 כבר בשנת 2020. עוד ביום 04.03.20 עודכן בא-כוח העותרים דאז על ההחלטה ליישבם בשכונה 1, ודומה כי העותרים לא סיפקו הסבר המניח את הדעת לעיכוב בהגשת העתירה. לשיהוי גם היבט אובייקטיבי - וזהו השיקול המכריע בהקשר זה - מאחר ששינוי ההחלטה בשלב זה יגרור עיכובים משמעותיים בקידום פרוייקט כביש 6 שלו ערך לאומי חשוב. כידוע, לבית-המשפט מוקנה שיקול-דעת "לשקול את מכלול נסיבות העניין ולהחליט אם הכף נוטה להידרש לעתירה שלא הוגשה בסמוך לאחר מתן ההחלטה המינהלית" ובמקרה דנן נמצא כי השיהוי מצדיק את דחייתה של העתירה על-הסף.

העותרים תוקפים בעתירתם את שיקול-דעתה של רשות הבדואים בהחלטתה להסדיר את התיישבותם במקום מסויים ולא במקום אחר. רשות הבדואים, שהוקמה מכוח החלטת ממשלה מספר 1999 נועדה לפעול לקידום הסדרת התיישבות הבדואים בנגב בתחום שטחי השיפוט של יישובי הבדואים. ההחלטה הנתקפת מצויה בליבת אחריותה וסמכותה הרחבה של הרשות. אי-לכך, היקף התערבותו של בית-משפט זה בהחלטות רשות הבדואים הוא כמו של גופים מקצועיים אחרים, ואין בית-המשפט נכנס בנעלי הרשות וממיר את שיקול-דעתה בשיקול-דעתו שלו.

לא נמצא כי נפל כל פגם בהחלטת המשיבים.

4. טענת כשל בייצוג

ב- רע"פ 6365/23 {משה קיסרי נ' מדינת ישראל, תק-על 2023(4), 4878 (14.11.23)} נדונה בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על הכרעת דינו וגזר דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים ברחובות.

יוחסו למבקשים עבירות של שימוש טעון היתר במקרקעין ללא היתר, שימוש בבניה אסורה ושימוש בניגוד לתכנית, זאת במסגרת האישום הראשון. כמו-כן, במסגרת האישום השני, יוחסו למבקש 2 בלבד עבירות של ביצוע עבודות טעונות היתר במקרקעין ללא היתר, שימוש טעון היתר במקרקעין ללא היתר ושימוש טעון היתר ללא היתר.

בסופו-של-דבר, הורשעו המבקשים בכלל העבירות שיוחסו להם בשני האישומים, פרט לעבירת שימוש בניגוד לתכנית, ממנה זוכו לאחר שלא הוכח ייעוד המקרקעין על-פי התכנית; זאת, על-אף שדבר זיכויים בעבירה זו לא הוזכר במפורש בהכרעת הדין.

לטענת המבקשים נגרם להם עיוות דין, זאת מחמת העובדה שהסנגורית כשלה בייצוגם בפני הערכאות קמא. דרך הילוכם של המבקשים היא כדלקמן: לטענתם, עניינם של המבקשים מעורר את השאלה העקרונית בדבר תחולת האיסורים הפליליים הקבועים בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 על הקמתם של מבנים שהוקמו בטרם נכנס החוק לתוקפו ועל השימוש שנעשה במבנים שכאלה. עוד נטען כי לשאלה זו ניתנו תשובות סותרות בערכאות נמוכות יותר.

בעיקרם של דברים, נטען שהסנגורית כשלה בייצוגם, זאת משלא עוררה שאלה משפטית זו בפני הערכאות קמא. כמו-כן, נטען כי הסנגורית כשלה בהבאת ראיות לשם ליבון טענה זו במישור העובדתי, בשני היבטים עיקריים: ראשית נטען, כי הסנגורית כשלה בכך שבחרה שלא לנהל את פרשת ההגנה ותחת זאת הסבה את טענת אין להשיב לאשמה לסיכומים מטעם ההגנה. בתוך כך, נטען כי היא לא הסבירה למבקשים את נפקותה הראייתית של שתיקתם. כפועל יוצא מכך, לא עלה בידי המבקשים להביא כל ראיה לשם הוכחת מועד הקמת המבנים. בתוך כך טענו המבקשים, כי שתיקתם היוותה "ציר מרכזי" בהרשעתם. שנית נטען, כי הסנגורית כשלה בכך שלא עשתה מאומה על-מנת להציג כל ראיה אחרת לשם הוכחת מועד הקמת המבנים.

עוד נקבע, כי לא נפל בייצוג המבקשים כל כשל ומשכך לא נגרם להם כל עיוות דין, מתחייבת גם המסקנה כי הבקשה דנן אינה מעוררת כל שאלה משפטית-עקרונית החורגת מעניין הצדדים. כך, התקבלה עמדת המדינה לפיה הטענה המשפטית עליה הצביעו המבקשים, כלל לא לובנה במישור העובדתי בפני הערכאות קמא. זאת ועוד, לא נמצא, כאמור, טעמים חריגים המצדיקים לאפשר שינוי של קו ההגנה בשלב זה על-ידי השבת הדיון לערכאה הדיונית.

5. הריסת המבנה והסדרת האפשרות להגשת בקשה לדחיית ביצועה אשר התבססה אך ורק על הטענה בדבר אופק תכנוני

ב- בג"צ 7773/23 {חסן אלטורי נ' כנסת ישראל, תק-על 2023(4), 3902 (07.11.23)} במוקד העתירה דנן מבנה הידוע כ"חוות ודחאן" המשמש, על-פי הנטען בעתירה, לאירוח "יהודים וערבים (...) ומעניק להם חווית אוכל בדואי אותנטי". המבנה הוקם ופועל על מקרקעין שבבעלותו של העותר, הידועים כחלקה 5 בגוש 10025 בעיר רהט.

העותר הורשע בבית-משפט השלום בבאר-שבע, על-פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, שהוגש במסגרת של הסדר טיעון, שעשה שימוש במבנה ללא היתר בניה ותוך חריגה מייעוד המקרקעין. ביחס לשימושים שנעשו עובר ליום 24.10.17 {אז נכנס לתוקפו חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 116), התשע"ז-2017 (להלן: "תיקון 116")}, הורשע העותר בעבירה של שימוש במקרקעין טעון היתר ללא היתר ובניגוד לתכנית, זאת לפי סעיפים 204(א) ו- 208(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 בנוסחו אז; וביחס לשימושים שנעשו לאחר אותו היום, הורשע העותר בעבירה של שימוש אסור במקרקעין לפי סעיף 243(ה) לחוק התכנון והבניה, בנוסחו היום.

שבועיים לפני מועד כניסת צו ההריסה לתוקף וכחמישה חודשים לאחר שניתן גזר-הדין, הגיש העותר "בקשה להארכת מועד כניסת צו ההריסה השיפוטי לתוקף" לבית-משפט השלום בבאר-שבע וזאת בטענה כי ישנו "אופק תכנוני" למבנה, בהתבסס על תכנית מתאר כוללנית לעיר רהט אשר לפי הנטען עד אותו המועד התקבלה החלטה על הפקדתה.

במסגרת בקשה זו לא הועלתה כל טענה ביחס לאי חוקתיות תיקון 116, כנטען בעתירה דנן.

המאשימה התנגדה לבקשה האמורה, זאת בהתבסס על סעיף 245ט(ד)(2) לחוק התכנון והבניה, אשר נחקק במסגרת תיקון 116, ואשר לפיו לא ניתן לדחות את מימושו של צו הריסה מקום בו הבניה אינה תואמת את הדין התכנוני החל על המקרקעין.

בית-משפט השלום בבאר-שבע דחה את בקשת הדחיה הראשונה, זאת מטעמי המאשימה.

בעתירתו שטח, לראשונה, שלל טענות עקרוניות בעניין חוקתיות תיקון 116, ובפרט ביחס לסעיפים 254ט(ד), 254ט(ו) ו- 254ט(ז) לחוק התכנון והבניה שנחקקו במסגרתו. בתמצית, על-פי הנטען, סעיפים אלו פוגעים שלא כדין בעצמאות השיפוטית וכן מסבים פגיעה בלתי-מידתית בזכות הגישה לערכאות ובזכות לקניין.

בין לבין, הגיש העותר בקשה שניה לדחיית ביצוע צו ההריסה לבית-משפט השלום בבאר-שבע, בהתבסס על העתירה דנן.

משנדחתה בקשת רשות הערעור, הוגשה במסגרת עתירה זו "בקשה למתן צו ביניים ארעי" האוסר על משיבות 5-4 להרוס את המבנה, וזאת עד להכרעה סופית בעתירה.

נקבע, כי דין העתירה להידחות על-הסף.

העותר "שמר בשרוולו" את הטענות העקרוניות נגד תיקון 116 לכל אורכו של הליך הפלילי - החל בשלב בו הודה במסגרת כתב אישום מתוקן; המשך בשלב בו הגיע להסדר טיעון "סגור" עם המאשימה, אשר כלל את רכיבי העונש, לרבות הסכמה על הריסת המבנה והסדרת האפשרות להגשת בקשה לדחיית ביצועה; וכלה בבקשתו הראשונה לדחיית הביצוע, אשר התבססה אך ורק על הטענה בדבר אופק תכנוני. עתה, משכשלו ניסיונותיו במסגרת ההליך הפלילי, שלף העותר לראשונה את טענותיו ביחס לתיקון 116, עת שפנה בעתירה לפני בית-המשפט הגבוה לצדק.

הדברים אמורים אף ללא כל צורך להכריע בדבר הערכאה המתאימה להעלאת טענות אלו, דהיינו - האם היה עליו להעלותן במסגרת עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק או במסגרת ההליך הפלילי - שכן, כך או כך, העותר בחר למלא פיו מים ולא להעלות טענות אלו במסגרת אף הליך; זאת, משך מספר שנים לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 116, זמן רב לאחר שהוגש נגדו כתב אישום וכחמישה חודשים לאחר מתן גזר-הדין, שהפך מאז חלוט, ואשר במסגרתו נקבע מועד ביצוע ההריסה. בנסיבות אלה, ברור כי דינה של העתירה להידחות אף מחמת השיהוי שבהגשתה.

6. צו ההריסה הפך לסופי וחלוט, כמשמעו בסעיף 254ט לחוק התכנון והבניה

ב- רע"פ 6057/23 {סמר יחיא כנאענה נ' היחידה לאכיפת דיני מקרקעין, תק-על 2023(3), 7233 (15.08.23)} נדונה בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה אשר דחה בקשה לעיון חוזר בהחלטה שבגדרה נדחה ערעור המבקשת על החלטת בית-משפט השלום בעכו.

נחתם צו הריסה מינהלי, שעניינו מבנה שלד בן שתי קומות, בשטח של כ- 180 מ"ר, שנבנה ללא היתר בניה, בחלקה 66 בגוש 19347 בעראבה. המבקשת פנתה לבית-משפט השלום בעכו, בבקשה לביטול הצו. זאת, בטענה כי המבנה נבנה עוד בטרם ניתן לו היתר בשל מצבו הרפואי הקשה של אביה, ובשל הצורך להנגיש את מקום המגורים עבורו. לצד הבקשה לביטול הצו, הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו.

הצדדים להסכמה, כי הדיון יידחה למשך חודשיים.

המבקשת הגישה בקשה לעיון חוזר, שבמסגרתה עתרה להארכת המועד לביצוע צו ההריסה למשך שנתיים, שבמהלכן היא תוכל להכשיר את הבניה. בית-משפט השלום קבע, כי הבקשה לביטול הצו כבר נדחתה, בהסכמה, שלה ניתן תוקף של החלטה. בית-משפט השלום הוסיף ודחה את הבקשה לעיכוב ביצוע הצו למשך שנתיים, בקבעו כי לא מדובר במקרה בו ההיתר הנדרש הינו 'בהישג יד', וכי הבקשה אינה עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 254ט לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ביחס לעיכוב ביצוע של צו סופי. יחד-עם-זאת, ניתנה ארכה של חודשיים נוספים להריסת המבנה.

המבקשת הגישה לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית-משפט השלום לצד בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטה זו. בקשה זו נדחתה על-הסף.

המבקשת הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית-משפט קמא; ולצידה בקשה לעיכוב ביצוע הצו עד למתן החלטה. בין היתר, נטענו טענות בדבר אכיפה בררנית ובדבר פגמים שנפלו בהתנהלות המשיבה בעת הוצאת הצו.

לאחר קיום דיון במעמד הצדדים - דחה בית-משפט קמא את הבקשה לעיון חוזר ולעיכוב ביצוע הצו.

המבקשת מיאנה להשלים עם ההחלטה הנ"ל ומכאן הבקשה שלפניי, שהוגשה בד-בבד עם בקשה לעיכוב ביצוע הצו. בבקשתה, טענה המבקשת כי החלטת בית-משפט קמא אינה מנומקת דיה, ואין בה כדי לתת מענה לטענות הרבות שהועלו בדבר אכיפה בררנית ופגמים נוספים שנפלו בהוצאת הצו - אשר יש בהם כדי להצדיק את ביטול החלטת בית-משפט השלום.

דין הבקשה להידחות.

למעשה, עד עצם היום הזה, למעלה משנה לאחר שבית-משפט השלום דחה את הבקשה לביטול צו ההריסה - בהסכמת הצדדים, לא הוגש על החלטה זו ערעור לבית-המשפט המחוזי; ומשכך, צו ההריסה הפך לסופי וחלוט, כמשמעו בסעיף 254ט לחוק התכנון והבניה. לפיכך, המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית למקרה דנן קבועה בסעיף 254ט(ט) לחוק התכנון ובניה, לפיו דין החלטה על עיכוב ביצוע צו סופי הוא כדין החלטה אחרת של בית-משפט, והיא ניתנת לערעור לפני בית-משפט שלערעור אם ניתנה לכך רשות.

זאת ועוד, במקרה בו הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע צו סופי {גם אם היא סווגה בטעות כערעור}, לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור נוספת לערכאה גבוהה יותר בבקשה לעכב את צו ההריסה. לפיכך, בנסיבות המקרה דנן, לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור נוספת על החלטת בית-משפט קמא שלא לעכב את ביצוע הצו.

7. טענת המבקש כי מתקיימת העילה השניה להורות על משפט חוזר - ראיה חדשה שעשויה לשנות לטובתו את תוצאות המשפט

ב- מ"ח 5527/23 {עמירם נועם נ' מדינת ישראל, תק-על 2023(3), 6759 (13.08.23)} נדונה בקשה לקיום משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 בהרשעת המבקש בעבירות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

נגד המבקש הוגש בשנת 2018 כתב אישום מתוקן שמייחס לו עבירות של ביצוע עבודה אסורה במקרקעין לפי סעיפים 243(א) ו- 243(ג) לחוק התכנון והבניה, ושימוש במקרקעין הטעון היתר ללא היתר, לפי סעיפים 243(ד) ו- 243(ו) לחוק.

בית-המשפט השלום בפתח תקווה הרשיע את המבקש.

המבקש הגיש לבית-משפט השלום הודעה מלווה בתצהיר חתום, שלפיה הוא ביצע את צו ההריסה שניתן בגזר-הדין, והרס את הסככות ואת הגדר שנבנו במקרקעין. בחלוף למעלה משנה וחצי ממועד גזר-הדין, הגיש המבקש "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע צו הריסה שנקבע למחר" שבגדרה טען כי אחד המבנים במקרקעין משמש אותו כדייר מוגן הרשום בחברת עמידר, כאשר חלק זה של המקרקעין נמצא בבעלותה של רשות הפיתוח ולא של עיריית יהוד-מונוסון. המבקש טען כי יש להורות על עיכוב ביצוע ההריסה.

בית-משפט השלום בפתח תקווה דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, תוך שציין כי אין בה נימוק שמצדיק את עיכוב הביצוע של צו ההריסה שניתן במסגרת גזר-הדין, וכי מדובר בצו שאמור היה להתבצע לפני כשנה וחצי, כאשר המבקש עצמו דיווח כי ביצע את ההריסה.

מכאן הבקשה דנן. במסגרת הבקשה טוען המבקש, בעיקרם של דברים, כי המכתב מטעם עמידר הוא בגדר ראיה חדשה שעשויה לשנות את תוצאות המשפט ומצדיקה להורות על קיום משפט חוזר. לשיטתו, המכתב מוכיח כי המבנה שבו הוא מתגורר הוא בגדר "רכוש ערבי נטוש שהולאם על-ידי המדינה ונוהל על-ידי עמידר"; לפיכך, נטען כי לא נדרש היתר לבנייתו. המבקש טוען כי לא עשה כל שינוי במבנה המגורים וכי בהכרעת הדין יוחס לו שימוש בהיקף נרחב מזה שהוא עושה בפועל. המבקש הוסיף וטען כי המבנה הושכר לו על-ידי חברת עמידר, ומכחיש את הטענה כי מדובר במסמכים שזוייפו. בהקשר זה נטען כי אין צורך להכריע בשאלת זכויותיו של המבקש כדייר מוגן בנכס, על-מנת לקבוע שהמבקש לא ביצע את עבירת השימוש האסור בה הורשע. המבקש טען כי ביצע את הצו ביחס לפירוק הסככות, אך זאת במובחן מבית המגורים.

נקבע, כי המבקש טען כי מתקיימת העילה השניה להורות על משפט חוזר - ראיה חדשה שעשויה לשנות לטובתו את תוצאות המשפט. על הטוען להתקיימותה של עילה זו מוטל נטל כבד, ועליו להוכיח כי יש בידו ראיות או עובדות "אמינות לכאורה", וכי ראיות אלו - לבדן או בהשתלבותן עם הראיות שהוצגו בהליך בו הורשע - הן בעלות "משקל סגולי" שיש בו כדי להביא לשינוי בתוצאות. כאמור, המבקש טען כי מכתבה של עמידר מוכיח כי המבנה שנמצא במקרקעין נושא צו ההריסה הוא נכס בניהולה של עמידר, וכי יש בכך להוכיח כי מדובר במבנה ישן אשר בנייתו לא דרשה היתר. ואולם, תגובת עמידר שהובאה במסגרת תגובתה של הוועדה המקומית, מבהירה כי הנכס אליו התייחס המכתב לא נמצא במקרקעין נושא צו ההריסה. נוכח האמור, אין במכתב להשליך על עניינו של המבקש, לא כל שכן להוות ראיה בעלת "משקל סגולי" שיש בה לשנות את תוצאות המשפט לטובתו.

8. צו הריסה מינהלי שכבר ניתן לגביו פסק-דין סופי - הבקשה למתן רשות ערעור הוגשה בהתאם לסעיף 254ט(ט) לחוק

ב- רע"פ 4959/23 {טעאן גו'מעה נ' היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה, תק-על 2023(3), 4624 (30.07.23)} נדונה בקשה לביטול פסק-דין. לטענת המבקש, בענייננו לא מתקיים איזה מהחריגים המאפשרים לבית-המשפט העליון לדון בשופט יחיד; ועל-כן, יש להורות על ביטול פסק-הדין שניתן, לפי הטענה, בחוסר סמכות.

הבקשה לרשות ערעור מושא פסק-הדין נסובה על אודות החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה אשר דחה בקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה מכוח סעיף 254ט(א)(1) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 בעניין צו הריסה מנהלי שכבר ניתן לגביו פסק-דין סופי. הבקשה למתן רשות ערעור הוגשה איפוא בהתאם לסעיף 254ט(ט) לחוק, הקובע כי "החלטת בית-המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע לפי סעיף זה דינה כדין החלטה אחרת של בית-משפט והיא ניתנת לערעור לפני בית-משפט שלערעור אם ניתנה לכך רשות מאת שופט של בית-המשפט שלערעור".

המבקש טען כי סעיף 26(4) לחוק בתי-המשפט אינו חל במקרה דנן. שכן לשיטתו, "אין מדובר 'בערעור על החלטת ביניים של בית-המשפט המחוזי', שהרי פסק-הדין של בית-המשפט הוא פסק-דין סופי בבקשה שהוגשה בפניו והיא לא היתה החלטת בינתיים אלא סיימה את הדיון בבקשת האורכה שהוגשה בפניו".

אולם, בניגוד לנטען, החלטת בית-המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע אינה בגדר "פסק-דין סופי". שכן, פסק-הדין הסופי בעניין צו ההריסה המינהלי שהוצא למבקש ניתן, כמפורט בפסק-הדין מושא בקשה זו, והפך זה מכבר לחלוט. ממילא, הכרעת בית-המשפט המחוזי בבקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק-הדין הסופי שניתן בעניינו, אינה בגדר "פסק-דין סופי", אלא היא מסווגת כ"החלטה אחרת"; כפי שאף מובהר {ברחל בתך הקטנה" בסעיף 254ט(ט) לחוק. כך קובע הדין.

9. עבודות במקרקעין בגדר מסלול מירוץ

ב- רע"פ 722/23 {בר ברזילאי פרץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה עיריית פתח-תקווה, תק-על 2023(1), 12979 (19.03.23)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בגדרו התקבל ערעור המשיבות על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה.

המבקש, יזם פרטי העוסק בתחום הספורט המוטורי, איתר קרקע לצורך יוזמתו לערוך פעילות ספורט מוטורי ארעית, במקרקעין הידועים כחלקה 28 בגוש 6348 שבמרחב התכנון המקומי בפתח תקווה. המבקש חתם על הסכם שכירות בלתי מוגנת במקרקעין למשך 59 חודשים, והחל לבצע עבודות בניה שונות לצורך מימוש יוזמתו כאמור.

הוצא צו הריסה מנהלי מכוח סעיף 221 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ביחס לשלוש עבודות אסורות במקרקעין. כמו-כן, הוצא צו מינהלי להפסקת עבודה מכוח סעיף 216 לחוק התכנון והבניה, ביחס לשפיכת חול.

בהמשך, פנייתו של המבקש למשיבות בבקשה לעיכוב ביצוע הצווים וביטולם נענתה בסירוב, מן הטעם שהיה על המבקש לפנות לקבלת היתר לפי חוק התכנון והבניה, ואף מאחר שביצוע העבודות גרם להגבהת "שטח פשט ההצפה של נחל שילה" באופן היוצר סיכון של הצפות ונזקים לרכוש ולנפש.

בית-המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה קיבל את בקשת המבקש והורה על ביטול הצווים, משנקבע כי העבודות במקרקעין הן בגדר מסלול מירוץ ארעי אשר בהתאם לסעיף 9 לחוק הנהיגה הספורטיבית, התשס"ו-2005 אינו טעון היתר לפי חוק התכנון והבניה. בנוסף, בעקבות סיור שנערך במקרקעין, נקבע כי "אין דבר וחצי דבר בין העבודות אותן ביצע המבקש לשינוי פני השטח בקרקע".

ערעור המשיבות לבית-המשפט המחוזי - התקבל כך שהצווים שניתנו יעמדו בתוקפם. הודגש, כי העבודות שבוצעו במקרקעין טעונות היתר לפי חוק התכנון והבניה, ומאחר שלא ניתן היתר כנדרש הן עבודות אסורות שבוצעו שלא כדין. עוד נקבע, כי חוק הנהיגה הספורטיבית אינו פוטר את המבקש מחובת היתר, הואיל ומדובר במסלול מירוץ קבוע ולא ארעי, כפי שנלמד מכך שהמבקש הקים מסלול מירוץ באמצעות ביצוע עבודות בהיקף נרחב, ולא רק החזיק או השתמש בשטח; בכך שהמקרקעין נשכרו על-ידו למשך 59 חודשים; והיות שמטרת המבקש להקים עסק כלכלי בפעילות קבועה, וכן לערוך במקום מרכז לנהיגה טיפולית. כך גם הובהר כי העובדה שבמקרקעין תוכננו "אירועים מוטוריים ארעיים" בטווח זמנים של שנתיים אינה עולה בקנה אחד עם סמכותה של הרשות לנהיגה ספורטיבית להעניק רישיון למסלול ארעי למשך שנה אחת לכל היותר. משכך, נקבע כי המדובר במסלול מירוץ קבוע הטעון היתר כאמור. לבסוף, בהתייחס להתרשמות בית-המשפט לעניינים מקומיים בסיור שנערך, בית-המשפט המחוזי ציין כי "קביעה זו (...) מצריכה ביסוס של חוות-דעת מומחה".

המבקש הוסיף ועמד על בקשתו הן משטען כי אמנם צו ההריסה בוצע, אך הבקשה לביטול הצו המנהלי להפסקת עבודה עודנה רלוונטית; הן מאחר שלטענתו הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית והיא "מהו מסלול ספורט ארעי ואילו היתרים נדרשים או לא נדרשים לשם הקמתו".

נקבע, כי בעוד שהמבקש מנסה לשוות לבקשתו נופך של שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינו הפרטני, קביעותיו של בית-המשפט המחוזי באשר להיותו של מסלול המירוץ - מסלול קבוע ולא מסלול ארעי, הן יישום דין קיים על נסיבותיו של מקרה קונקרטי. זאת, באופן הנסמך על תשתית עובדתית, בכללה, שכירת המקרקעין למשך 59 חודשים, סוג העבודות שבוצעו והיקפן וכן מטרת המבקש להקים מרכז לפעילות מסחרית מסוגים שונים. אחן להתערב בקביעותיו של בית-המשפט המחוזי במסגרת "גלגול שלישי"

10. פרשנות סעיף 254ב לחוק

ב- רע"פ 7410/22 {מהדיה עוויסאת נ' מדינת ישראל, תק-על 2023(1), 9708 (27.02.23)} נדונה בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בו נדחה ערעור המשיבה על גזר דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים והתקבל ערעורה על החלטתו.

במוקד הבקשה דנן מבנה דו-קומתי שהוקם ללא היתר על מקרקעין בשכונת ג'בל מוכבר בעיר ירושלים. משנת 2002 ובמשך כשני עשורים מתנהלים נגד המבקשת הליכים משפטיים שונים על -מנת לחייבה להכשיר או להרוס את המבנה.

לטענת המבקשת, עניינה מעורר סוגיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור. ראשית, נטען כי הסמכות לתת צו "חדש" מכוח סעיף 254ב לחוק מוגבלת לעבירות המנויות בסעיף במפורש, ואינה מתפרשת על כל העבירות המופיעות בסימן ו' לחוק, אליו מפנה סעיף 254ב לחוק. לשיטתה, פרשנות זו מתבקשת מאחר שסימן ו' כולל רשימה של עבירות אשר ביחס לחלקן לא מובן איזה צו מתאים יהיה ניתן להטיל בעת ההרשעה בהן. שנית, לשיטת המבקשת, הקניית סמכות למתן צו "חדש" מכוח סעיף 254ב לחוק תצור מצב "אבסורדי" שבו צווים יחולו באופן מצטבר, וכל צו יאפשר נקיטה בפעולות אכיפה וענישה שונות וייתכן שאף סותרות, כתלות במאפייני הצווים. שלישית, נטען כי יש להימנע מהטלת צו חדש על המבקשת משחל עליה צו "קודם" שניתן עובר לתיקון 116. לשיטת המבקשת, ראוי לראות בצו 'הקודם' "טעם מיוחד" המצדיק הימנעות ממתן צו "חדש", וזאת כדי למנוע פגיעה, כהגדרתה, "באינטרסים של נאשמים". זאת, בין היתר, מאחר שרק צו שניתן עובר לתיקון 116 מאפשר לבית-המשפט לעכב ולדחות את מועד כניסתו לתוקף, בניגוד לצו "חדש" אשר הסמכות לעכבו מוגבלת.

מנגד, המשיבה סמכה את ידיה על נימוקיו ומסקנותיו של בית-המשפט המחוזי. ביחס לסוגיה הראשונה אשר הועלתה בבקשה, המשיבה חזרה על טעמי בית-המשפט לכך שיש לתת צו "חדש" בגין עבירה של אי-קיום צו, וכן הדגישה כי הן לשון הסעיף הן תכליתו מלמדים כי סמכות זו קיימת עבור כל עבירה הכלולה בסימן ו׳. עוד נטען כי הסוגיה השניה הנדונה בבקשה באשר להשלכות התחולה המצטברת של צווי התאמה היא תיאורטית משעניינה ב"חשש כללי כי יישום הדין עלול להוביל בעתיד למצבים מעוררי דילמות" אשר לא התעוררו בעניינה של המבקשת. יתר על-כן, הודגש כי האפשרות לבצע פעולות אכיפה שונות מכוח צווים שניתנו לאחר התיקון לעומת צווים שניתנו לפני חקיקתו היא יתרון חשוב של ההסדר נוכח תכליתו לקדם אכיפה מהירה ויעילה. אשר לסוגיה השלישית, נטען כי בדין קבע בית-המשפט המחוזי כי המבקשת לא הניחה כל "טעם מיוחד" להימנע ממתן צו "חדש" בעניינה, וכן הודגש כי אף בקשתה אינה מעלה כל טעם שכזה, בפרט נוכח חשיבות הצו {החדש" ליכולת להביא להתאמת המבנה כנדרש.

נקבע, כי אשר לפרשנות סעיף 254ב לחוק- טענות המבקשת נדונו בהרחבה על- ידי בית-המשפט המחוזי ונדחו, תוך שנקבע כי יש לאפשר מתן צו {חדש" נוכח הרשעה בעבירת אי-קיום צו שעניינו בעבודה אסורה. מסקנה זו התקבלה- היא עולה בקנה אחד עם לשונו וכן עם תכליתו של תיקון 116, אשר נועד לייעל את הליכי האכיפה ולצמצם בכך את האפשרות להותיר בניה בלתי-חוקית ושימושים אסורים על-כנם. ממילא, טענותיה של המבקשת אינן מבססות עילה לדיון "בגלגול שלישי" על-פי אמות-המידה המקובלות.

11. המבקשים מיקדו את הבקשה בטענה כי "לא ניתן להוציא צו מינהלי כאשר קיים כתב אישום תלוי ועומד באותו העניין בדיוק"

ב- רע"פ 77/23 {גלובל גרין גרופ (אך דוד) בע"מ נ' יעקב ירקוני, תק-על 2023(1), 9649 (26.02.23)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בגדרו נדחה ערעור המבקשים על החלטתו של בית-משפט השלום.

המבקשים החזיקו בעבר ברישיון עסק להפעלת מטמנת פסולת באזור התעשיה פארק שוהם, המצוי בתחום אחריות המשיבים. לימים, רישיון העסק פקע, אולם המבקשים המשיכו לפעול באתר. על רקע האמור, התנהלו ועודם מתנהלים, בין המשיבים למבקשים, הליכים משפטיים רבים.

בבקשה דנן טענות שונות על תוקפו של הצו. בצידה, אף הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע הצו אשר נדחתה. לאחר שבוצע הצו, המבקשים מיקדו את הבקשה בטענה כי "לא ניתן להוציא צו מינהלי (...) כאשר קיים כתב אישום תלוי ועומד באותו העניין בדיוק". ביסוד הטענה, נטען כי יש להחיל על מתן צו לפי סעיף 237 לחוק את ההגבלות של סעיף 219(ב)(1) לחוק שלפיו לא יינתן צו מנהלי אם הוגש כתב אישום בגין אותם מעשים; וכך אף בהתאם לסעיף 149(6) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 שלפיו לא יתקיים הליך פלילי מקביל נגד נאשם בגין אותה מסכת עובדתית ובגין אותן עבירות. לבסוף, משבוצע הצו, כאמור, מבוקש "להורות למשיבים למחוק עבירה זו מכתב האישום".

מנגד, לעמדת המשיבים משבוצע הצו יש לדחות את הבקשה על-הסף. לגופן של טענות, נטען בין היתר, כי בעוד שישנה הגבלה על מתן צו לפי סעיף 219(ב)(1) לחוק, אין הגבלה כזו בלשון החוק בסעיף 237 לחוק. עוד הודגש כי מדובר בהליכים שונים מהותית, סעיף 219(ב)(1) לחוק עניינו צו מנהלי להפסקת שימוש, ואילו סעיף 237 לחוק עניינו צו לאכיפת צו שיפוטי.

נקבע, כי משבוצע הצו - עיקר טענות המבקשים הן בגדר סוגיות תיאורטיות אשר אינן מחייבות דיון והכרעה בנסיבות המקרה דנן, ומטעם זה בלבד יש לדחות הבקשה.

12. תכליתו של צו הריסה שיפוטי היא סילוק בניה בלתי-חוקית. בהתאם, בפני המבקש עיכוב ביצוע צו הריסה ניצבת משוכה גבוהה ביותר

ב- רע"פ 1331/23 {סלים אבו חג'ג' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה- עיריית טייבה, תק-על 2023(1), 8915 (21.02.23)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטת בית-משפט השלום בנתניה.

במוקד הבקשה דנן מבנה מגורים בן שתי קומות בשטח של כ- 170 מ"ר בטייבה. הוצא עבור המבנה צו הריסה מנהלי. בחלוף כשנה, המבקש הודה והורשע בעבירות של ביצוע עבודה ללא היתר ושימוש במקרקעין ללא היתר, לפי סעיפים 145(א)(2)(3), 204(א)(ב)(ג), 208(א), 218 ו- 238 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בגין אלה, בית-משפט השלום הוציא צו הריסה שיפוטי למבנה והורה על דחיית ביצועו למשך 24 חודשים, לצד ענישה נלווית שנגזרה על המבקש.

מכאן הבקשה דנן, בצדה הוגשה בקשה להורות על מתן צו ארעי. לטענת המבקש, נגרם לו עיוות דין המצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור. נטען כי בשל "טעות סופר" מטעמו, נשמטה בקשתו להשיב למסמך שהגישה המשיבה, כך שלא מיצה את זכות התשובה שלו בטרם ניתן פסק-הדין. עוד נטען כי עמדת המשיבה בבית-המשפט המחוזי הסתמכה על מדיניות שאינה עדכנית, בעוד שבית-המשפט ביקש לערוך "בירור נוסף". לשיטת המבקש, המשיבה כלל אינה מוסמכת לבצע את צו ההריסה. זאת, מפני שלא די באמירות כלליות בפרוטוקול הדיון ב- ע"פ 887/16, ומאחר שאין הוראה מפורשת בפסק-דין זה, המשיבה אינה מוסמכת לביצוע צו ההריסה. לצד זאת, המבקש שב וטען כי כעת "לאחר עשור של חוסר מעש" המשיבה מבקשת לבצע צו הריסה אך ורק נגד המבנה שלו, בעוד שבשכונה כאמור ישנם עוד עשרות מבנים ללא היתר בניה.

נקבע, כי עיקר הטענות בבקשה דנן נדונו ונדחו על-ידי בית-המשפט המחוזי, לאחר שנדרש ונתן דעתו לעמדות הצדדים כפי שהוצגו לפניו. ביתר שאת, חלק מהטענות נדחו פעם נוספת, עת דחה בית-המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר ובקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו. כך, על בסיס תשתית עובדתית כאמור, בית-המשפט קבע כממצא עובדתי כי אין אופק תכנוני סביר להסדרת המבנה. לא נמצא טעם טוב להתערבות בקביעות בית-המשפט המחוזי, לא כל שכן במסגרת "גלגול שלישי".

13. צורך באכיפה יעילה ומהירה של דיני התכנון והבניה ובפיקוח הדוק על בניה ללא היתר

ב- רע"פ 885/23 {רוני אנגל נ' מדינת ישראל- הוועדה המקומית לתכנון ובניה עמק המעיינות, תק-על 2023(1), 7283 (13.02.23)} נדונה בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת שבגדרו נדחה ערעור המבקשים על החלטת בית-משפט השלום בבית שאן במסגרתה נדחתה בקשתם השלישית לדחיית המועד לביצוע צו ההריסה מושא המקרה דנן בשנה נוספת.

כתב האישום שהוגש נגד המבקשים ייחס להם ביצוע עבודות בניה ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר ותוך סטיה מהתכנית החלה. על-פי הנטען בכתב האישום, המבקשים בנו בית מגורים בשטח של כ- 185 מ"ר ושתי פרגולות בשטח כולל של כ- 120 מ"ר, במקרקעין הידועים כחלקה 20 בגוש 20946, הנמצאים באדמות החקלאיות שיעודן מרעה למורדות הר הגלבוע.

המבקשים ממאנים מלהשלים עם פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ומכאן הבקשה דנן. בעיקרו-של-דבר נטען, כי הסכמת המבקשים עם רשות מקרקעי ישראל מעוררת "שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור (...) שאלת מעמדה של רמ"י כרשות שלטונית ומחוייבותן של רשויות שלטוניות אחרות שלא לפעול בניגוד להסכם עליו חתמה ו/או לטעון טענות בניגוד אליו, הנה סוגיה משפטית בעלת תחולה והשפעה רחבה על בעלי דין ורשויות שלטוניות אחרות ועל-כן ראוי לאפשר לדון בה במסגרת ערכאת ערעור שניה". זאת ועוד נטען, כי התחייבות כאמור מהווה סוג של "השתק שלטוני לטעון טענות בניגוד להסכמים שנחתמו". בנוסף נטען, כי מקום בו נעתר בית-המשפט להוספת ראיות מתייתר הצורך בתיקון כתב בית-הדין, ומשכך פסק-הדין על קביעותיו, גם בהקשר זה, מצדיק מתן רשות ערעור. בהינתן כל האמור התבקש לקבל את הבקשה לרשות ערעור, ולהורות כי מועד הפינוי יוארך עד למועד הקבוע בהסכם עם רשות מקרקעי ישראל.

נקבע, כי הבקשה דנן דלה בעובדות עד כדי, מה שיכול להתפרש חלילה, כהסתרת המסכת העובדתית לאשורה. זאת ועוד, הטענות שהועלו בה נטענו באופן כוללני, מבלי שהן מגבשות טיעון משפטי סדור, המציג בפני בית-המשפט "שאלה משפטית עקרונית". בשים-לב לרגישות שנושא תיק זה, הן בית-משפט שלום והן בית-המשפט המחוזי נתנו למבקשים את יומם בבית-המשפט, פעם אחר פעם, שנה אחר שנה. אולם היתר לבינוי הבלתי-חוקי - אין בהישג יד גם בחלוף כמעט שש שנים. החלטות בתי-המשפט בכגון דא, קשות, אך הן בבחינת הכרח בל יגונה. הדברים מקבלים אף משנה תוקף לנוכח העובדה שהתופעה של בניה בלתי-חוקית הפכה לחזון נפרץ. כפי שנפסק לא אחת, מדובר בתופעה פסולה שיש לעקור מהשורש, ולשם כך יש צורך באכיפה יעילה ומהירה של דיני התכנון והבניה ובפיקוח הדוק על בניה ללא היתר. בהקשר זה, נודעת חשיבות רבה לביצועם של צווי הריסה במועד שנקבע לכך, זאת בכדי למנוע קביעת עובדות בשטח. ראוי לציין, כי ניסיון העבר מלמדנו כי עשוי לחלוף זמן רב עד שיינתנו, אם וכאשר, אישורי הבניה להם מייחלים המבקשים. בית-משפט זה עמד על-כך שאין מקום להמתין זמן כה רב עד לסיומם של ההליכים להשגת רישיון בניה, הליכים שסיכויים לא ברורים.

14. במתן צו ההריסה נפלו פגמים המצדיקים את ביטולו

ב- רע"פ 1012/23 {נזאר מחיסן נ' מדינת ישראל - יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה, תק-על 2023(1), 6695 (08.02.23)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים.

יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים חתם על צו הריסה מנהלי לפי סעיף 221 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. צו ההריסה מורה על הריסת וסילוק עבודה אסורה המצויים במקרקעין בראס סאלם 20, עיסאוויה, ירושלים, כמפורט בהרחבה בצו.

בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים דחה את בקשת המבקש לביטול צו ההריסה המינהלי. נקבע כי תנאי סעיף 221 לחוק התכנון והבניה התגבשו כנדרש, ואילו לא קמה עילה לביטול צו ההריסה בהתאם לסעיף 229 לחוק התכנון והבניה. זאת, בין היתר, מאחר שהתגלעו סתירות עובדתיות מהותיות בין הבקשה לביטול הצו לבין העובדות; במועד מתן הצו, הבינוי לא אוכלס ואף לא הושלם; אין ממש בטענה כי הבינוי נועד לשמש קיר תמך בשל הסכנה למבנה הקיים; וגם אילו נפלו הפגמים הנטענים במתן הצו, הם אינם פגמים היורדים לשורש הסמכות שבמתן הצו, ולפיכך אינם מצדיקים את ביטולו.

ערעור המבקש על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים נדחה. בית-המשפט המחוזי קבע כי טענותיו של המבקש נבדקו כדבעי ונדחו על-סמך בסיס עובדתי מוצק, בכלל זאת, עדות המפקח ותצלומי הבינוי, בעוד שטענות המבקש לא גובו בחוות-דעת מקצועית או ראיות אחרות.

מכאן הבקשה דנן.

לטענת המבקש, במתן צו ההריסה נפלו פגמים המצדיקים את ביטולו. כך, בין היתר, המפקח נמנע מלציין את ייעוד המקרקעין; צילום הבינוי נעדר מיקום הקרקע באמצעות מספר קואורדינטות; ואף הצו שניתן שגוי ביחס לגודל הבינוי, תכליתו ומועד הקמתו.

נקבע, כי טענות המבקש נדונו על-ידי ערכאות קמא ונדחו בהסתמך על מסד עובדתי מוצק. טענותיו מופנות ביסודן כלפי ממצאי עובדה ומהימנות, אשר בבירורם ישנו יתרון לערכאה הדיונית אשר לפניה מוצגים הראיות ונחקרים העדים. בהינתן האמור, אין להתערב במסקנות ערכאות קמא, לא כל שכן במסגרת "גלגול שלישי".