פרק י"ב: בית-המשפט המחוזי

1. בוצעה עבודה אסורה בנכס

ב- עפ"א (חי') 54430-05-23 {ענבל כוכב נ' הרשות לאכיפה במקרקעין, תק-מח 2024(1), 3090 (12.01.24)} נדון ערעור על החלטת בית-משפט השלום בעכו. ההחלטה מחקה על-הסף את בקשת המערערת לביטול צו הריסה מנהלי, מפני שהבקשה לא הוגשה בהתאם לסדרי הדין, ומאחר ויום קודם לכן עתרה המערערת למחיקת בקשה דומה שהוגשה על-ידה.

נטען כי הגיעו מפקחים מטעם המשיבה והדביקו בנכס את צו ההריסה. על-גבי צו ההריסה צויין כי הוא ניתן לפי סעיף 221 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. זאת לאחר על-פי האמור בתצהיר מפקח שהוגש, בוצעה עבודה אסורה בנכס. לפי האמור בתצהיר המפקח ובצו, העבודה האסורה שעל-פי הנטען ביצעה המערערת כללה "מבנה בבניה מעץ וקירות פנימיים בחלקם מגבס על רצפת בטון 230 מ"ר".

המערערת טענה כי טעה בית-משפט קמא כאשר הורה על מחיקת הבקשה על-הסף, אשר גם אם הוגשה בשנית, היא הוגשה במועד הקבוע בחוק להגשת הבקשה ובטרם חלפו 15 ימים ממועד המצאת הצו. נטען כי היה על בית-משפט קמא לאפשר למערערת לתקן את הבקשה ולברר את טענותיה, ולא למחוק את הבקשה ולהותיר את המערערת בפני שוקת שבורה. עוד נטען כי הבקשה הוגשה לבית-משפט קמא כאשר היא ערוכה על-פי סדרי הדין הנדרשים, וכי למערערת טענות מנומקות לגופו של עניין, בפרט ביחס לאכלוס הנכס, ומשכך עתרה המערערת להורות על השבת הדיון לבית-משפט קמא לצורך דיון בבקשתה לגופו של עניין.

המשיבה התנגדה לערעור, לבקשה לעיכוב ביצוע ולבקשה לצירוף תצהיר, וטענה כי יש לדחותם. לטענתה, החלטת בית-משפט קמא סבירה, נכונה וצודקת ואין מקום להתערבות שיפוטית. נטען כי הבקשה לא היתה ערוכה כדין מאחר והוגשה ללא נסח טאבו או כל אסמכתא התומכת בזיקתה של המערערת למקרקעין. כמו-כן נטען כי הבקשה הוגשה לבית-משפט קמא בשנית תוך פרק זמן קצר וללא הסבר מניח את הדעת לעצם מחיקת הבקשה והגשתה מחדש, והתנהלות דיונית זו מצביעה על חוסר תום-לב ושימוש לרעה בהליכי משפט. כך לדוגמה, המערערת נמנעה מלצרף את הבקשה הראשונה כנספח לבקשה הנוכחית; בנוסף בבקשה הראשונה המערערת העלתה טענות שלא הועלו בבקשה השניה, לרבות שהמערערת אכלסה את המבנה מיד עם הקמתו כדי לסכל את עבודת המשיבה ולמנוע הוצאת צו הריסה מינהלי.

לגופו של עניין טענה המשיבה כי בניגוד לטענת המערערת, מועד הוצאת הצו נרשם על-גבי הצו, ולכן לא נפל פגם בצו ההריסה. נטען כי כמפורט בצו ההריסה, וגש תצהיר מפקח להוצאת צו הריסה מנהלי והמשיבה הוציאה את צו ההריסה. מדובר בהליך מהיר והמשיבה לא השתהתה. כמו-כן נטען כי המערערת בבקשתה לא הוכיחה לא את מועד גמר הבניה ולא את מועד אכלוס הנכס. לטענת המשיבה פקחים מטעמה ביקרו בנכס ומצאו כי הוא בבניה, אינו מחובר לתשתיות, חשמל בהכנה, צנרת המים בהכנה, וקיימת בנכס אמבטיה מונחת אך לא מחוברת. לכן נטען כי יש לדחות את טענת המערערת שהמבנה היה מאוכלס.

בית-המשפט קיבל את הערעור באופן שהתיק יחזור לבית-משפט קמא על-מנת להכריע בבקשת המערערת לביטול צו ההריסה. החלטת בית-משפט קמא אינה מפורטת דיה והנמקתה חלקית וכללית, ומשכך אין ערכאת הערעור יכולה לבחון את נכונותה וסבירותה של ההחלטה, ומשכך אין מנוס מהחזרת הדיון לבית-משפט קמא.

2. על המבקש לבטל צו הריסה מנהלי מוטל הנטל להוכיח את טענותיו

ב- עתפ"ב (יר') 54468-07-23 {עז בורקאן נ' היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה, תק-מח 2024(1), 3230 (10.01.24)} נדון ערעור על החלטת בית-משפט השלום בירושלים. בית-משפט קמא דן בבקשת המערער לבטל צו הריסה מינהלי, אך לא מצא לקבל את הבקשה והותיר את צו ההריסה על-כנו. המערער אינו משלים עם החלטה זו.

המערער שב על הטענה כי הבניה המדוברת היא למעשה קיר תמך שנבנה להסיר סכנה מכוח חוק העזר למבנים מסוכנים. לטענתו, על המשיבה מוטל הנטל להוכיח כי אין חפיפה בין הבניה שבוצעה מכוח צו מבנים מסוכנים, לבין הבניה מושא צו ההריסה. נטען, כי הצו הוצא על בסיס תצהיר המפקחת, שציינה שמדובר בבניה בג'בל מוכבר ואף הקואורדינטות שגויות. עלה כי הגורם אשר היה מעורה בעובדות הוא המפקח מייזל ולא המפקחת. הודגש, כי המפקחת לא ביקרה בשטח וגם לא היתה מודעת לצו מחלקת מבנים מסוכנים ולתיאומים שנעשו בעקבות אותו הצו. כתב הערעור מפרט ליקויים אשר לטענת המערער נפלו בעדות המפקחת. נטען, כי לא היה ניתן להסתפק בעדות מייזל למסקנות אלו ואחרות של בית-משפט קמא, אלא היה נדרש להביא עד מומחה. המערער שב על הטענות שהעלה בבית-משפט קמא באשר לטעות לכאורה בזיהוי מקום הבניה ובאשר להיות הבניה טרייה.

המשיבה מנגד סומכת ידיה על החלטת בית-משפט קמא. המשיבה מדגישה, כי על המערער מוטל הנטל להוכיח את הטענות שהעלה עת ביקש להורות על ביטול הצו ואין להעביר נטל זה אליה. מכל מקום, הוכח באמצעות עדויות שאין קשר בין העבודות מושא צו ההריסה המינהלי לבין העבודות שבוצעו מכוח צו מחלקת מבנים מסוכנים ומדובר בממצא עובדתי. לו רצה המערער להוכיח אחרת, היה יכול להביא איש מקצוע מטעמו, אך הוא לא הביא עד לתמוך בטענה ובכלל זה לא העיד את המהנדס ששכר בעבר על-מנת שילווה את אותן עבודות. לא נפל ליקוי בחומר שהונח בפני נותן הצו, שכן כלל החומר אשר בתיק הפיקוח הרלבנטי - מועבר לעיון בטרם נחתם הצו. אין פסול בכך שלא היה בתיק חומר לגבי צו מבנים מסוכנים, שכן זה אינו נוגע למקרה דנן. המשיבה הפנתה לחוסר תום-לב המערער אשר בעבר גם ביצע עבודות שנהרסו מכוח צו אחר, אך שב וביצע עבודות חדשות בסמוך. לא היתה טעות משמעותית במיקום, אלא סטיה קלה בקואורדינטות. מטרת המיקום היא להבטיח שכל המעורבים ידעו מהו המבנה המדובר וזהו המצב במקרה דנן. הודגש, כי כאשר מדובר בצו הריסה ממין זה, הרי שזה יבוטל רק כאשר קיים פגם חמור, ולא הוכח פגם ממין זה.

לא נמצא כי נפלה שגגה בהחלטת בית-משפט קמא ואין מקום להורות על ביטול הצו.

3. בעבירות על חוק התכנון והבניה, ניתנים קנסות המשקפים בין היתר את היקף העבירה, את הרווח הכספי הנובע ממנה, ואת שיקולי הגמול וההרתעה

ב- עפמ"ק (יר') 53660-12-13 {אלי בללתי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2024(1), 822 (04.01.24)} נדון ערעור על הכרעת דין ועל גזר-דין של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים.

נגד המערער הוגש כתב אישום בעבירות של ביצוע עבודה הטעונה היתר לפי חוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965, בלא היתר, וביצוע שימוש חורג הטעון היתר לפי החוק, ללא היתר. על-פי עובדות כתב האישום, המערער הכשיר שלושה מחסנים ברחוב יהודה בירושלים ליחידת דיור עצמאית, באמצעות שינוי חלוקה פנימית של המחסנים והתקנת מטבחון ושירותים, והמקום משמש לדירת מגורים במקום למחסנים.

לאחר שמיעת הראיות, זיכה בית-משפט קמא את המערער מהעבירה של ביצוע עבודה טעונה היתר ללא היתר, לאחר שקיבל את טענת המערער, שלא נסתרה, לפיה רכש את הנכס כדירה.

בית-המשפט הרשיע את המערער בעבירה של שימוש חורג בלא היתר.

ב"כ המערער טוען כי בית-המשפט הרשיע את המערער בשימוש חורג מבלי להתייחס לתקופת השימוש, וכי תקופת השימוש המפורטת בכתב האישום, לא הוכחה.

נטען כי לא הוכח שימוש בניגוד להיתר, מאחר שהמשיבה לא הציגה כראיה את ההיתר שניתן ללמוד ממנו על השימוש המותר. תכנית שקודמה על-ידי אחד השכנים והוגשה כראיה, לא די בה כדי להוכיח שימוש חורג.

לעניין גזר-הדין, נטען כי יש בו חריגה קיצונית ממתחם הענישה ההולם בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שמדובר בשימוש חורג בשטח של 42 מ"ר, לתקופה קצרה יחסית, ובכך שלצד הקנס ניתן צו הריסה/התאמה של הנכס להיתר. לטענת המערער, היה על בית-המשפט להסתפק בקנס ברף נמוך שאינו עולה על 8,000 ש"ח.

המשיבה טענה כי אין עילה להתערב בהכרעת דינו של בית-משפט קמא. נטען כי המשיבה הוכיחה שמדובר בשימוש חורג, והמערער לא הביא ראיות מטעמו לסתור את הראיות שהובאו על-ידה. לעניין גזר-הדין נטען כי מדובר בעבירה כלכלית מובהקת, מאחר שהמערער נהנה מיחידת הדיור מזה שנים רבות ומרוויח ממנה כסף רב. לטענת המשיבה, בית-המשפט הקל עם המערער.

לא נמצאה עילה להתערב בהכרעת הדין ובגזר-הדין.

לגבי הכרעת הדין - המחלוקת המרכזית בין הצדדים נוגעת לתכנית החלה על יחידת הדיור אותה משכיר המערער, כשלטענת המערער הוא רכש את הנכס כדירה והמשיבה לא הוכיחה שעל-פי היתר הבניה מדובר במחסנים ולא בדירה.

לעניין זה התקבלו קביעותיו של בית-משפט קמא.

אשר לגזר-הדין - בית-משפט קמא התייחס בגזר דינו למשך השימוש בנכס למגורים. המערער לא טען כי הפסיק את השימוש עם הגשת כתב האישום או לאחר מכן, ומכאן שמדובר בשימוש במשך תקופה ממושכת. מדובר בעבירה על רקע כלכלי, בהשכרה של הנכס ממנה יש למערער רווחים, וגובה הקנס צריך להיות בהתאם.

המערער טען כי משניתן צו להריסה/התאמה של הנכס להיתר הקיים, לא היה מקום להטיל עליו במקביל קנס כספי גבוה.

אין מקום לקבל טענה זו. בעבירות על חוק התכנון והבניה, ניתנים קנסות המשקפים בין היתר את היקף העבירה, את הרווח הכספי הנובע ממנה, ואת שיקולי הגמול וההרתעה. מתן צו הריסה/התאמה להיתר נועד להסיר את העבירה ואין בו כדי להשליך על גובה הקנס. אילו התאים המערער את הנכס להיתר עם הגשת כתב האישום, היתה לכך משמעות בגזר-הדין. משלא הופסקה העבירה, אין לכך משמעות.

4. הוכחת קיומה של עבירה

ב- עפמ"ק (יר') 53659-12-13 {חליל עלקם נ' מדינת ישראל, תק-מח 2024(1), 681 (03.01.24)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים לפיה התקבלה בקשת המשיבה למתן צו הריסה שיפוטי לפי סעיף 239(1) ו- (5) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

ב"כ המערער טוען כי לא הוכח דבר קיומה של עבירה, שכן לא מדובר במבנה אלא ב"משא יביל אשר נע על-גבי משאיות...".

נטען כי תצהיר המפקח מתייחס למבנה בשכונת ג'בל מוכבר ולא בשועפט כנטען בבקשה, ומכאן שמדובר במבנה אחר לגמרי.

נטען כי לא הוכח אינטרס ציבורי דחוף ומיוחד במתן הצו, וזאת בהתחשב בזמן הרב שעבר מאז ביקוריו הנטענים של המפקח במקום בשנת 2018.

לגבי חוות-הדעת התכנונית, נטען כי האדם שערך אותה אינו מוסמך לעשות זאת, וכי המסמך אינו מלמד דבר אודות המצב התכנוני של הקרקע.

עוד נטען כי לא מתקיימות החלופות עליהן נשענה המשיבה בבקשתה - המפקח העיד כי ראה את המערער בביקוריו במקום, ומכאן שיכול היה לזמנו לחקירה, ואין בסיס לטענה שלא ניתן לאתר את האחראי והבעלים של הבניה; ולא הוכחה הטענה לפיה תובע החליט כי נסיבות המקרה אינן מתאימות להמשך חקירה או להעמדה לדין פלילי.

ב"כ המשיבה טען כי היה על בית-משפט קמא לסלק את הבקשה על-הסף, בהיעדר זיקה של המערער למקרקעין. נטען כי מי שערך את המסמכים שהגיש המערער לעניין זה, לא התייצב להעיד; כי לא היה במסמכים שהגיש המערער לבית-המשפט כדי להעיד על זיקה של המערער לקרקע; ומכל מקום, גם על-פי המסמכים שהוגשו, למערער חלק קטן ביותר בקרקע, לכל היותר אחוז אחד, בחלק בלתי-מסויים מהקרקע, ולא די בכך מבחינת הזיקה למקרקעין.

אשר לזיקה של המערער למבנה הנדון - נטען כי המערער לא הוכיח שהמבנה שלו.

נטען כי הוכח שנעברה עבירה בקרקע - בית-משפט קמא קבע כי לא מדובר במבנה נייד אלא במבנה המחובר לחשמל ולתשתיות, שלא הוזז ממקומו שנים ארוכות.

לגבי חוות-הדעת התכנונית, נטען כי יש למפקחים סמכות להוציא חוות-דעת כזו, ולפיכך די בחוות-הדעת שהוגשה על-ידי המפקח. מכל מקום, טענת המשיבה לא נסתרה, והמערער אף לא טען שמדובר בשטח שייעודו למגורים.

לעניין קיומו של אינטרס ציבורי, נטען לאינטרס בהגנה על השטח כשטח נוי פתוח, קרקע שנועדה לשימור ונוף. נטען גם כי במקום ממבוצעות עבירות נוספות, כי מדובר ב"עסק פירטי", וכי קביעה שאין אינטרס ציבורי תביא לכך שכל אדם יוכל להציב מכולות בשטחים פתוחים באין מפריע.

אשר להחלטת התובע שלא להגיש כתב אישום - לטענת ב"כ המשיבה אין בתיק ולא נדרש תיעוד נפרד של החלטה כזו. די בכך שהדבר נכתב ופורט בנימוקי הבקשה. גם אילו היתה ההחלטה מתועדת בנפרד - היה הדבר נעשה בתרשומת פנימית ולא מעבר לזה.

לא נמצא כי נפלה טעות בהחלטת בית-משפט קמא.

אשר להוכחת קיומה של עבירה - בית-משפט קמא קיבל לעניין זה את עדותו של המפקח, לפיה "מדובר במכולה אשר חוברה לקרקע ולחשמל ולמעשה מדובר במבנה ללא גלגלים, אשר הצמידו לו 'ראש' של משאית", ומדובר במבנה של קבע ולא במבנה נייד. בית-המשפט התבסס בקביעתו גם על התמונות שהוצגו, מהן ניתן להתרשם כי מדובר במבנה קבע המחובר למקרקעין, ומחובר לחשמל כפי שאישר גם המערער. בנסיבות אלה, מדובר במבנה שהצבתו טעונה היתר בניה. במקרה זה לא נטען כי היה היתר למבנה. מכאן שהוכח קיומה של עבירה.

5. פרשנות סעיפי החוק המאפשרים עיכוב ביצוע צווי הריסה

ב- רע"פ (יר') 55882-12-23 {חמאוד בייבוח נ' מדינת ישראל, תק-מח 2023(4), 24322 (27.12.23)} נדונה בקשת רשות לערער על החלטת בית-משפט השלום בירושלים לפיה נדחו בקשותיהם של המבקשים להארכת מועד לביצוע צווי הריסה שניתנו בגזרי דין, לפי סעיף 254ט לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

נגד המבקשים הוגשו כתבי אישום בגין בניה ללא היתר בשכונת וולג'ה בירושלים.

צווי ההריסה שניתנו בגזרי הדין לא בוצעו, ובמאי 2023 הודיעה המשיבה למבקשים כי בכוונתה להרוס את המבנים, לאחר שהמבקשים לא ביצעו את הצווים.

הוגשה עתירה מינהלית לבית-המשפט המחוזי בירושלים, בה התבקש בית-המשפט לבטל את החלטת הרשות בעניין הריסת המבנים, ולהורות לרשות לעכב את ביצוע ההריסה עד לסיום הליך תכנוני ביישוב וולג'ה. המשיבה התנגדה לעתירה וביקשה לסלקה על-הסף.

בפסק-דינו קיבל בית-המשפט את עמדת המשיבה ודחה את העתירה, לאחר שקבע כי "העתירה אינה עוסקת במדיניות תכנון כללית, אלא בצווי הריסה שניתנו במסגרת הליכים פליליים חלוטים בבית-המשפט לעניינים מקומיים, שהעותרים מבקשים כעת לעכב את ביצועם. בית-המשפט לעניינים מנהליים אינו האכסניה המתאימה להיזקק לכך, וזאת בשים-לב להחרגתו של פרק י' לחוק התכנון והבניה מפרט 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי-המשפט לעניינים מנהליים... צודקת באת-כוח המשיבות בטענתה לפיה אין מקום שהעתירה המנהלית שהוגשה בהליך שבכותרת תשמש לצורך עקיפה של צווי הריסה שיפוטיים חלוטים שניתנו בבית-המשפט לעניינים מקומיים... אשר-על-כן, ונוכח מכלול הטעמים שפורטו, דין העתירה שבכותרת ועימה הבקשה לצו ביניים להימחק על-הסף, מחמת היעדר סמכות עניינית".

בבקשתם טענו המבקשים כי הבקשה מביאה לפתחו של בית-המשפט שאלה משפטית מובהקת, לגבי פרשנת סעיף 254ט לחוק "מחלוקת שעוד לא הוכרעה בפסיקה בשום החלטה קודמת".

לטענת המבקשים, במשך שנתיים וחצי מיום שניתנו צווי ההריסה, המשיבה לא ביצעה אותם. בכל אותה תקופה לא הוגשו על-ידם בקשות לדחיית ביצוע צווי ההריסה, והבקשה מאוגוסט 2023 היא הבקשה הראשונה.

המבקשים טענו כי קביעת בית-משפט קמא לפיה אינו מוסמך להאריך את המועד לביצוע צווי ההריסה, שגויה.

אחד מנימוקי המבקשים למתן רשות ערעור הוא הטענה לפיה מדובר ב"מחלוקת שעוד לא הוכרעה בפסיקה בשום החלטה קודמת".

דין הבקשה להידחות כבר מטעם זה, שכן בניגוד לאמור בבקשה, אין זו הפעם הראשונה שהטענות לגבי פרשנות סעיף 254ט עולות. שאלה זו הוכרעה בעבר בבית-משפט זה, ב- ע"פ (מחוזי ירושלים) 23288-03-22, עליאן חליל נ' מדינת ישראל; וכן ב- רע"פ (מחוזי ירושלים) 35107-12-11, מדינת ישראל נ' מאלק חלאילה.

גם לגופו של עניין, פרשנות המבקשים לסעיף 254ט לחוק, נדחתה.

ראשית, פרשנות זו איננה מתיישבת עם הוראות החוק והתקנות, ואיננה מתיישבת עם מטרת המחוקק בתיקון 116 לחוק, לקצוב את המועד ולהגביל את התקופה בה יידחה ביצועם של צווי הריסה.

עד לתיקון החוק, היה בית-המשפט מוסמך לדחות ביצוע צווי הריסה מעת לעת, ללא מגבלות זמן. התוצאה של היעדר הגבלה היתה אי ביצועם של צווי הריסה במשך שנים רבות. תיקון 116, בעניין המועדים לביצוע צווי הריסה, נועד בין היתר להביא לאכיפת פסקי-הדין ולביצוע צווי הריסה בתוך זמן סביר. במסגרת זו, הגביל המחוקק את סמכותו של בית-המשפט לדחות את ביצוע צווי ההריסה, וקבע לוחות זמנים שלא ניתן לחרוג מהם - דחיית ביצוע צו הריסה למשך שנה במסגרת גזר-הדין, ודחיה מקסימלית של שנה נוספת.

פרשנות המבקשים, לפיה מועד הגשת הבקשה הוא הקובע את מועד ביצוע צו ההריסה, איננה מתיישבת עם מטרות התיקון לחוק.

שנית, טענה זו גם איננה מתיישבת עם ההוראה לפיה בקשה לדחיית ביצוע צו הריסה יש להגיש בטרם הסתיימה האורכה הקודמת. בהתאם לתקנה 2 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), התשס"ט-2008, "בקשה תוגש בכתב לפי הטופס שבתוספת לבית-המשפט שנתן את הצו, לא יאוחר מעשרים ואחד ימים לפני המועד האחרון שנקבע לביצועו". משמעותה המעשית של תקנה 2 הינה הצמדת תקופות האורכה זו לזו.

6. המבקשים עושים שימוש אסור בקרקע חקלאית לפחות מאז שנת 2014. כתב אישום הוגש נגדם כבר בשנת 2020 וההליך להוצאת צו הפסקה שיפוטי החל בשנת 2021

ב- עתפ"ב (מרכז) 15002-12-23 {לאופרד ש.א הום בע"מ נ' המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה, תק-מח 2023(4), 24085 (27.12.23)} נדונה בקשה להרשות ערעור על החלטת בית-משפט השלום בפתח-תקווה שלפיה דחה את בקשת המבקשים למתן ארכה לביצוע צו הפסקת שימוש במקרקעין.

נגד המבקשים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של שימוש אסור במקרקעין, הידועים כגוש 8874, חלקה 88, נ.צ. 19555891/670186 בכפר קאסם. לפי המיוחס, המבקשים הפעילו בקרקע חקלאית עסק לייבוא ולשיווק ריהוט ומוצרים לבית, לכל הפחות, משנת 2014. כתב האישום הוגש בעקבות בקשתם להישפט בגין קנס מינהלי שהוטל עליהם.

בין ובין, הורשעה מבקשת 1, בכתב האישום, לפי הודאתה, ומבקש 2 נמחק מכתב האישום והתיק ממתין לגזר-דין.

הוגשה לבית-משפט השלום בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, לפי סעיף 236 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, וזאת לאחר שהשימוש האסור לא פסק.

בא-כוח המבקשים הסכים למתן הצו, אך ביקש לדחות את כניסתו לתוקף למשך 6 חודשים. בית-משפט השלום, בהחלטתו נעתר לבקשה, ודחה את כניסתו לתוקף.

המבקשים פנו פעם נוספת לבית-המשפט וביקשו דחיה נוספת בכניסתו לתוקף של צו ההפסקה השיפוטי. בין ובין נשמעו עדויות בקשר לבקשה, וההחלטה בבקשה ניתנה כעבור שנה.

בית-משפט השלום, בהחלטתו הנזכרת מושא בקשה זו, קבע כי ההליך התכנוני צפוי להימשך שנים רבות וייתכן כי המקרקעין כלל לא יוכשרו לשימוש עסקי. עוד ציין, כי גם חלף כבר פרק זמן של שנה ממועד כניסת צו ההפסקה לתוקף, משמע כי המבקשים כבר נהנו מעיכוב ממושך מדי. מכאן, דחה את הבקשה לארכה, והשית על המבקשים את שכר טרחת בא-כוח המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח.

בא-כוח המבקשים טען בבקשתו להרשות ערעור, כי בית-המשפט לא נתן משקל מספק להליכי התכנון המתקדמים ביחס למקרקעין, ולא העניק את המשקל הראוי ל"שיקולי הנזק" שעשוי להיגרם למבקשים. עוד טען, כי בית-המשפט שקל שיקולים הרלוונטיים לעיכוב ביצוע צו הריסה, ולא לדחיית צו הפסקת שימוש. כן הוסיף, כי היה על בית-המשפט לקחת בחשבון את נסיבותיו החריגות של העניין, לרבות הימצאות המקרקעין הנדונים בתוך תכנית להכשרת אזורי התכנון במתחם, וכי צו ההפסקה ימיט על המבקשים "מכת מוות כלכלית", שתפגע לא רק במבקשים אלא גם בעובדיהם ובצדדים שלישיים.

המשיבה טענה, לעומת-זאת, כי לא מתקיימים כאן טעמים המצדיקים מתן רשות לערער על החלטה בעניין עיכוב ביצוע צו הפסקה. הבקשה להרשות ערעור אינה מעלה כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של המבקשים ומגדר המחלוקת הצרה. לטענתו, הפסקת שימוש גם אינה יוצרת מצב בלתי-הפיך. עוד טען, כי ממילא הסתיימה התקופה המקסימלית לדחיית כניסתו תוקף של צו ההפסקה השיפוטי. גם אין בנמצא כל אופק תכנוני ממשי, והיתר בוודאי שאינו בהישג יד. נוכח ברירת המחדל שלא לעכב ביצוע צו הפסקה שיפוטי, יש לדחות את הבקשה גם לגופה. כן עתר להטלת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין.

נקבע, כי לפי סעיף 254ט(ט) לחוק התכנון והבניה, החלטת בית-משפט השלום בבקשה לעיכוב ביצוע צו הפסקה שיפוטי דינה כדין "החלטה אחרת" והיא ניתנת לערעור, רק אם ניתנה רשות לכך.

המבקשים עושים שימוש אסור בקרקע חקלאית לפחות מאז שנת 2014. כתב אישום הוגש נגדם כבר בשנת 2020 וההליך להוצאת צו הפסקה שיפוטי החל בשנת 2021. בית-משפט השלום עיכב את כניסתו לתוקף של צו ההפסקה השיפוטי עד ליום 15.09.22, ואין כאן כל נסיבה חריגה ויוצאת דופן המציקה הארכה נוספת של התקופה.

7. מטרתו העיקרית של צו ההפסקה השיפוטי, היא להפסיק את הפעילות המסחרית המתקיימת במקרקעין, שלא על-פי היתר כדין

ב- עתפ"ב (מרכז) 15085-04-23 {המחלקה להנחיית נ' עופר עאבד, תק-מח 2023(4), 20357 (15.12.23)} נדון ערעור המדינה על החלטת בית-משפט השלום בכפר סבא ובה נדחתה בקשת המערערת למתן צו שיפוטי להפסקת שימוש, לפי סעיף 236 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

סיכם בית-המשפט קמא וקבע, שכיון שהמערערת לא יכלה להציב ביסוד בקשתה שיקול ציבורי שיכול להכריע את גדיעת הפעילות העסקית במקום, וכיון ש"מניעת הנצחת הפעילות העסקית האסורה במקום בהקשר של דיני התכנון והבניה באופן של המשך התועלת הכלכלית של המשיבים מכך" איננה מסוג השיקולים הציבוריים כבדי המשקל - תידחה הבקשה.

המערערת טענה שבית-המשפט קמא נתפס לכלל טעות, שכן הלכת מיאו והאו אינה מכוונת כלל לעניין דנן. תכליתו של סעיף 236 היא מניעתית, לעצירתם המהירה של השימוש האסור ושל המשך הפקתו של רווח כלכלי, ואין היא דומה לתכליתו של אישום פלילי, שבא להעניש על מעשי-עבר ובירורו טעון זמן רב. צווים שיפוטיים מהסוג המבוקש אינם תלויים בקיומם של הליכים נוספים, והם מבין האמצעים שאומצו ברפורמה שבתיקון 116 לחוק, לייעול ולהחשה של אכיפת הדין. הוספת דרישה, שאינה קבועה בחוק, לתוספת "אינטרס ציבורי חשוב" כתנאי להוצאת צו, מעקרת את תכליתו של סעיף 236 לחוק.

המשיבים טענו, שלמעשה אין הפרדה אמיתית בין הליך האישום והבקשה לצו שיפוטי, שכן האחרון הוא "סעד ביניים" הנספח להליך הפלילי. הצורך להתגונן מפני צו שיפוטי, מחייב נאשם לחשוף את הגנתו עוד טרם שהחל ההליך הפלילי, קל וחומר טרם שהגיע תורו לחשוף את קו הגנתו. צו שיפוטי יכול לגרור עסק לחורבן, כך שגם אם יזוכה נאשם בסיומו של ההליך הפלילי, הרי כבר נענש בדרך שאין להשיב, מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת. העסק פועל כ- 21 שנה, המערערת החלה לפעול נגדו לפני כשנתיים או שלוש - המתנה של חודשים ספורים נוספים לא תפגע כלל באינטרס הציבור, מה גם שהעסק מתנהל לפי אישורים ואינו מהווה סיכון.

נקבע, כי מטרתו העיקרית של צו ההפסקה השיפוטי, היא להפסיק את הפעילות המסחרית המתקיימת במקרקעין, שלא על-פי היתר כדין, ומתוך נקודת מבט זו, נראה כי בצדק ניתן צו ההפסקה השיפוטי, בעניינם של המבקשים.

8. מעבר לארכה של שנה לביצוע צו ההריסה במסגרת גזר-הדין, בית-המשפט מוסמך להאריך את צו ההריסה לתקופה של שישה חודשים "מטעמים מיוחדים שיירשמו"

ב- רע"פ (יר') 15891-12-23 {שקיראת איאד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2023(4), 20375 (15.12.23)} נדונה בקשת רשות לערער על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים לפיה ביטל בית-משפט קמא את החלטתו ובהחלטה חדשה דחה את בקשת המבקש להארכת מועד לביצוע צו הריסה.

נגזר דינו של המבקש, לאחר שהורשע בבניה ללא היתר בשכונת ג'אבל מוכאבר בירושלים. בגזר-הדין הורה בית-משפט קמא למבקש להתאים את הבניה להיתר, לרבות בדרך של הריסתה ודחה את כניסת הצו לתוקף למשך שנה.

המבקש טען לחוסר תום-לב של המשיבה, ששינתה את עמדתה לאחר שנתנה הסכמה לדחיית המועד לביצוע צו ההריסה. לטענת המבקש, הנימוק שנתנה המשיבה, לפיו לא היתה מודעת לכך שצו ההריסה ניתן לאחר תיקון 116 לחוק, אינו נכון, לטענתו הנושא עלה בשיחה של ב"כ המבקש והמשיבה עוד בבקשה קודמת. לטענת ב"כ המבקש, הסכמת המשיבה בבקשה הקודמת ניתנה בשל התקדמות הליכי התכנון. נטען לשינוי בעמדה ממניעים זרים, בשל התערבות "דרג גבוה לא מקצועי ולא ענייני" בהחלטות המשיבה. כן נטען כי בית-המשפט לא היה מוסמך לתקן את החלטתו לאחר שקם מכיסאו. לטענת המבקש, ההתקדמות התכנונית מצדיקה דחיית המועד לביצוע צו ההריסה ואיננה חורגת מהמקובל. לדבריו, אי-מתן אורכה יש בו פגיעה בחירותו או בקניינו של המבקש.

לא נמצא מקום לתת למבקש רשות לערער על החלטת בית-משפט קמא.

מעבר לארכה של שנה לביצוע צו ההריסה במסגרת גזר-הדין, בית-המשפט מוסמך להאריך את צו ההריסה לתקופה של שישה חודשים "מטעמים מיוחדים שיירשמו". במקרים חריגים מוסמך בית-המשפט להאריך את הצו לשישה חודשים נוספים "בנסיבות חריגות ויוצאות דופן ומטעמים מיוחדים שיירשמו, לעכב ביצוע צו, כאמור בסעיף-קטן זה, לתקופה אחת נוספת שלא תעלה על שישה חודשים".

סך כל התקופה לא יעלה על שנתיים ממועד מתן גזר-הדין.

במקרה דנן צו ההריסה נכנס לתוקפו בחלוף שנה מאז גזר-הדין. לאחר מכן, היה בית-המשפט מוסמך להאריך את הצו לכל היותר למשך שנה נוספת, ואף זאת בנסיבות חריגות. בהתאם לכך, ניתן היה לדחות את ביצוע צו ההריסה לכל היותר עד ליום 21.07.22. בית-המשפט לא היה מוסמך לדחות את ביצוע הצו לתקופות נוספות.

9. מדובר בבניה בלתי-חוקית שהסיכוי להכשירה קטן ביותר

ב- עפ"א (חי') 62850-12-13 {לטיף אבו לטיף נ' מדינת ישראל, תק-מח 2023(4), 20013 (14.12.23)} נדון ערעור על החלטת בית-משפט השלום בעכו.. בהליך הגיש המערער ביום 5.2.2023 בקשה לביטול ולעיכוב ביצוע של צו הריסה מנהלי שהוצא לבקשת המשיבה. הבקשה הוגשה בהתאם לסעיף 228 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. צו ההריסה הוצא בקשר לעבודות שבוצעו על-ידי המערער ללא היתר בחלקה 33 גוש 18830 בכפר ראמה. מדובר בעבודות של בניית קיר תומך באורך של 93 מטר, בגובה של 8-6 מטר, ועבודות פיתוח לרבות יישור שטח של 1,579 מ"ר, ולאחר מכן יציקה מעליו של מצע בהיר.

בית-משפט קמא בהחלטתו דחה את הבקשה והותיר את צו ההריסה על-כנו. סעיף 228 לחוק קובע את העילות לביטול צו הריסה מנהלי, ועל-פי פסיקה עקבית יש לפרש עילות אלו בצמצום. לא הוכח כי עילות אלו התקיימו בעניין שהובא בפניו.

ב"כ המערער העלה טענות דומות לאלו שנטענו בבית-משפט קמא, תוך שהוא מפנה את תשומת הלב לכך שהכרעת בית-משפט קמא מוטעית משום שבבסיסה עומדת הנחה, לא נכונה, לפיה מדובר בקרקע שייעודה חקלאי.

נקבע, כי דין הערעור להידחות. החלטת בית-המשפט קמא נכונה, סבירה ומנומקת ואין להתערב בה.

אשר לטענות לעניין ייעוד המקרקעין, אינני סבורה שיש בהוצאת תכנית כוללנית כדי לשנות ייעוד המקרקעין. אולם גם אם נניח שמדובר במקרקעין למגורים, עדיין אין בכך כדי לעזור למערער. שהרי אין מחלוקת כי זה ביצע עבודות ללא היתר, כאשר האופק התכנוני הרלוונטי, גם אם מדובר בקרקע למגורים, איננו ברור. זאת במיוחד בהיעדר תכנית מפורטת, שרק מכוחה ניתן להוציא היתרי בניה. בהינתן כי הוצאת תכנית מפורטת מתעכבת כבר זמן ארוך, בשל קשיים לתכנן אותה והצורך לבצע איחוד וחלוקה של המקרקעין, אין מנוס מקביעה כי הכרעת בית-המשפט קמא לעניין היעדר אופק תכנוני בדין יסודה, משום שמדובר בבניה בלתי-חוקית שהסיכוי להכשירה קטן ביותר, בשל היעדר יכולת להוציא היתר בניה בזמן קרוב, בהיעדר תכנית מפורטת.

10. מרפסת ש"נסגרה" ללא היתר - מנגנון האכיפה מופעל לעיתים, קרובות מדי, לא כפועל יוצא של מדיניות אכיפה עניינית אלא הלכה למעשה כתוצאה מיחסי שכנות עכורים

ב- עפמ"ק (תל אביב) 11164-09-23 {בן פנסטר נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה תל-אביב, תק-מח 2023(4), 17103 (04.12.23)} נדון ערעור על החלטות בית-משפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו.

ליבת הערעור נסובה אודות אי קבלת טענות המערער בדבר הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית.

נגד המערער הוגש כתב אישום אשר ייחס לו ביצוע ללא היתר עבודה אסורה, בחודש אפריל 2019 או בסמוך לכך, בכך שבנה תוספת בניה של סגירת מרפסת בשטח של 4.5 מ"ר, עבירה לפי סעיף 243(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

סלע המחלוקת כפי שהוצג על-ידי ב"כ המערער הינו בשניים: לא הוא אשר ביצע את סגירת המרפסת, והוא כפר בתקופת התיישנות של הבניה במרפסות האחרות אשר נטענה על-ידי ב"כ המשיבה ולשם כך הוא ביקש לזמן לחקירה את העדים הרלוונטיים.

בית-משפט קמא החליט להרשיע את המערער וגזר עליו את העונשים המוסכמים. גם על פסק-דין זה מוגש הערעור.

מכאן הערעור.

המערער טען, כי הוראת החיקוק בה הורשע המערער, סעיף 243(ב) לחוק, מייחסת למערער עבודה אסורה ולא שימוש אסור. לשיטתו, ניתן היה לבסס טענת אכיפה בררנית לו הואשם המערער גם בשימוש אסור, לפי שבמקרה זה ניתן היה לנקוט צעדי אכיפה גם נגד בלי הדירות אשר בנו/סגרו מרפסות אך עומדת להם טענת התיישנות בעוד לו עמדה על הפרק שאלת השימוש האסור, אזי לא היתה עומדת להם טענת התיישנות לפי שעבירת שימוש אסור הינה עבירה נמשכת. בהימנעות המשיבה מלייחס למערער עבידה של שימוש אסור, היא חסמה את דרכו לטעון לאכיפה בררנית.

אכיפה בררנית והטעויות שנפלו בהחלטת בית-משפט קמא עת דחה את הטענות המקדמיות. המערער לא הסכים עם המועדים של בניית המרפסות האחרות ולא ברור כיצד קבע בית-משפט קמא כי אין מחלוקת בסוגיה זו.

הריסת מרפסת המערער בעוד הותרת עשרות מרפסות אחרות, אשר נבנו ללא היתר, על תילן הינה בבחינת פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות.

נקבע, כי יש לקבל הערעור להסתפק במקרה זה באי הרשעה, זאת לצד הטלת התחייבות.

התמונה הכוללת אשר אינה שנויה במחלוקת הינה קיומן של עשרות מרפסות אשר "נסגרו", ללא קבלת היתר. אפשר שיש ממש בטענת המשיבה כי את הקולר יש לתלות בשיקולי מערך הפיקוח ובכלל זה כח האדם המצומצם באופן שהרשות ניזונה בעת האכיפה בעיקר מ"דיווח" שאינו אלא לשון מכובסת של הלשנות. קרי, מנגנון האכיפה מופעל לעיתים, קרובות מדי, לא כפועל יוצא של מדיניות אכיפה עניינית אלא הלכה למעשה כתוצאה מיחסי שכנות עכורים.

יש לייחס משקל רב גם למראית עין. אדם מן היישוב המודע לפרטי המקרה אינו יכול שלא להתקומם כנגד התחושה החריפה של אי-צדק שעה שעשרות מרפסות אשר נבנו ללא היתר נותרות על תילן, רק משום שלא התקבל דיווח אודות בניית אותן מרפסות, בעוד המרפסת מושא הליך זה ידעה טעמם של הליכים משפטיים רק משום שפלוני פנה לעירייה ודיווח לעירייה על סגירת המרפסת.

אף המשיבה עצמה אשר היתה ערה לנסיבות המיוחדות הציעה למערער מלכתחילה כי הליך זה יסתיים בלא הרשעה ובמסגרת הסדר מותנה. לטעמי, העובדה שהמערער דחה הצעה זו משום תחושת העוול שנעשה לו, אינה צריכה לעמוד לו לרועץ גם אם ביקש לנהל ההליך עד תומו. העובדה שנוהל הליך משפטי אינה משנה במובן הערכי את נסיבות העבירה.

המערער נוסע רבות לחו"ל במסגרת עיסוקו. אינני יודע איזו משמעות יכולה להיות להרשעה מכוח חוק התכנון והבניה, אולם בנסיבות מקרה זה, הספק פועל לטובת המערער.

11. צו הריסה מינהלי בנוגע לבניה ללא היתר

ב- עפמ"ק (יר') 66271-07-23 {ברוך דוד לידר נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה - ירושלים, תק-מח 2023(4), 15726 (29.11.23)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים לפיה נעתר בית-המשפט לבקשת המשיב, והאריך את המועד לביצוע צו הריסה מנהלי, שניתן מכוח סעיף 221(א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 ביחס לבניה ברחוב יעקב אליעזר 16 בשכונת רמות בירושלים.

הוצא צו הריסה מנהלי בנוגע לבניה ללא היתר.

המערער טען כי בית-משפט קמא טעה בהחלטתו. לטענתו, מניין 60 הימים לביצוע הצו, החל ביום בו ניתנה ההחלטה הדוחה את ההתנגדות. לטענתו, מאז הוצא צו ההריסה ועד להחלטה, לא עוכב ביצוע הצו, והמשיב יכול היה לבצעו. כן חזר המערער על טענתו כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר, שכן האמור בתצהיר שצורף הינו מפי השמועה. לגבי אי-עמידה בתקנות נטען כי בקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה יש להגיש עד שבעה ימים לפני מועד ביצוע הצו, וגם במועד זה המשיב לא עמד. כן טען המערער כי בהתאם לסעיף 224 לחוק, בית-המשפט רשאי לתת ארכה "מנימוקים שירשמו" ובהיעדר תצהיר אלא מפי השמועה, אין בסיס לבקשה.

עם הגשת הערעור ניתנה החלטה בדבר עיכוב ביצוע צו ההריסה עד להחלטה אחרת.

המשיב הגיש בקשה למחיקת הערעור על-הסף, מן הטעם שאין במקרה זה ערעור בזכות. כן נטען כי גם לו היתה מוגשת בקשת רשות ערעור, לא היה מקום להיעתר לה, וכי המערער לא עמד בנטל להצגת עילה למתן רשות ערעור.

נקבע, כי ביחס לבקשת המשיב, למחיקת הערעור על-הסף בהיעדר זכות ערעור.

דין הבקשה לעניין זה להתקבל. בהתאם לסעיף 254ט(ט) לחוק, החלטת בית-המשפט "דינה כדין החלטה אחרת של בית-משפט והיא ניתנת לערעור לפני בית-משפט שלערעור אם ניתנה לכך רשות מאת שופט של בית-המשפט שלערעור".

לא נמצא כי יש במקרה זה עילה למתן רשות ערעור.

ראשית, לא נמצא כי בקשת המשיב להארכת המועד לביצוע הצו, הוגשה באיחור. בהחלטתו הדוחה את בקשת המערער לביטול צו ההריסה המינהלי, הורה בית-המשפט כי מניין 60 הימים לביצוע הצו יחל ביום 01.02.23. על החלטה זו לא הוגש ערעור, ולפיכך היא תקפה, ויש למנות 60 ימים מהמועד שנקבע. מאחר שבקשת המשיב הוגשה ביום 30.03.23, הרי היה זה בתוך 60 הימים, דהיינו במועד.

שנית, לא נמצא פגם בתצהירו של מר אליאס, שהעיד כי לא ניתן לו סיוע לביצוע צו ההריסה. לעניין זה לא מדובר בעדות מפי השמועה. אשר לנימוקיה של המשטרה לאי-מתן הסיוע, אלה אינם רלוונטיים לכך שלא ניתן היה לבצע את הצו בהיעדר סיוע.